תהלים, פרק קכ״ג, פסוק ד׳

כאב הגלות והטלטול חודר אל עומק נַפְשֵׁנוּ, שספגה רַבַּת, כלומר כמות עצומה ומתמשכת של סבל וחרפה הפוגעים בה אף יותר מאשר בגוף. מוקד הכאב נובע מן הַלַּעַג שמפנים אל הגולים הַשַּׁאֲנַנִּים, שהם אומות העולם היושבות לבטח ובשלווה בארצן, כאשר הפער בין שלוותן לעוניים של ישראל מעצים את ההשפלה. הלעג החיצוני מחמיר ועולה מדרגה אל הַבּוּז, המבטא זלזול פנימי ועמוק יותר מצד לִגְאֵי יוֹנִים, קרי אותן אומות גאות ויהירות שמוסיפות על גאוותן גם דיכוי, עושק ועיוות הדין. בוז זה מופנה כלפי ירושלים החרבה ואף מהווה התרסה כלפי ה'. מנגד יש המבארים כי ישראל הגיעו לשפל כה עמוק, עד שבעלי הגאווה שבאומות בזים לאותם שאננים על עצם הטרחה ללעוג לעם כה נחות.