הפסוק מציג תמונה נפשית עמוקה של ענווה, ביטול האגו וביטחון מוחלט בה׳, תוך שימוש בדימוי העדין של קשר בין אם לתינוקה. המשורר מתאר מצב שבו הוא משקיט את סערות נפשו ומוסר את עצמו לחלוטין להנהגת הבורא.
הביטוי הפותח אִם־לֹ֤א משמש כאן בלשון שבועה, מעין הצהרה נחרצת שמשמעותה: אני נשבע שאם לא נהגתי כך, יבוא עליי עונש [רד"ק, אבן עזרא, מצודת דוד, מאירי, ביאור שטיינזלץ].
את הפעולות שִׁוִּיתִי ׀ וְדוֹמַ֗מְתִּי מפרשים במספר אופנים. יש המסבירים כי המילה שִׁוִּיתִי משמעה שמתי והצבתי את עצמי, או מלשון השוואה וביטול שאיפות אישיות מתוך קבלה מוחלטת של רצון ה׳ [רד"ק, אבן עזרא, מצודת ציון, ביאור שטיינזלץ]. המילה וְדוֹמַ֗מְתִּי מתפרשת לרוב במשמעות של השתקה ורוגע, מצב שבו האדם משפיל את עצמו וגורם לנפשו להיות שוכנת ודוממת [מאירי, ביאור שטיינזלץ, מלבי"ם], אך יש הרואים בה נגזרת של המילה דמיון, כלומר המשלה והשוואת הנפש לתינוק [מצודת ציון, אבן עזרא].
מרכז הפסוק נשען על הדימוי כְּ֭גָמֻל עֲלֵ֣י אִמּ֑וֹ. רוב הפרשנים מסכימים כי גָּמֻל הוא פעוט שזה עתה סיים את תקופת היניקה ונותק משדי אמו. לעומתם, [רש"י] מפרש באופן חריג כי מדובר דווקא בתינוק שעדיין יונק.
בתוך דימוי זה של התינוק הנגמל, מתפצלים הפרשנים לשני כיוונים רעיוניים מרכזיים. הגישה המרכזית מדגישה את חוסר האונים והתלות המוחלטת. כשם שפעוט שנגמל עדיין אינו מסוגל ללכת או להתקיים בכוחות עצמו ונסמך לחלוטין על אמו שתדריך ותכלכל אותו, כך המשורר מכיר בחולשתו, מפסיק לסמוך על בינתו שלו, ושם את כל מבטחו בה׳ שינהיג אותו בנסתרות ובנגלות [רד"ק, אבן עזרא, מצודת דוד, מלבי"ם]. [מאירי] מוסיף כי הדרכת ה׳ את האדם נעשית בהדרגה, בדיוק כפי שאם מרגילה את התינוק הנגמל למזון מוצק לאט לאט.
גישה אחרת מתמקדת בחוויה הרגשית של התינוק כלפי אמו. [ביאור שטיינזלץ] מתאר מצב של שלווה עמוקה: בניגוד לתינוק יונק שמתרפק על אמו מתוך דחף ותשוקה לחלב, התינוק הנגמל נח בחיק אמו מתוך תחושת קרבה, ביטחון ורוגע נטולי רצונות. מנגד, [אלשיך] מציג תמונה הפוכה של השתוקקות כואבת. לשיטתו, הפסוק מתאר תינוק שנגמל אך עדיין נושא את עיניו לאמו בציפייה שתיניק אותו, והיא מסרבת. כך מתאר המשורר את נפשו המשתוקקת לקרבת השכינה, וכן את מאבקו הפיזי שבו הוא דוחה את דרישות גופו למזון באמצעות תעניות, בעוד גופו מתחנן למזון כתינוק.
סיום הפסוק, כַּגָּמֻ֖ל עָלַ֣י נַפְשִֽׁי, נתפס אצל רוב הפרשנים ככפל לשון שנועד לחזק ולהדגיש את ההתמדה במצב הנפשי הזה. המילה עָלַ֣י מתפרשת כאן במשמעות של בקרבי או בעיניי, כלומר, נפשי נראית בעיניי כתינוק נגמל [אבן עזרא, ביאור שטיינזלץ, מצודת דוד, רש"י]. [מלבי"ם] מאיר את הכפילות במבנה הפסוק ומסביר כי יש כאן הקבלה מדויקת: הפעולה של השוואת הנפש מקבילה לביטחון של התינוק באמו, ואילו הדממת הנפש מקבילה לכך שנפשו של המשורר שותקת לחלוטין, ממש כתינוק שאין לו מילים משלו ללא אמו.