יצא לכם פעם לראות פעוט קטן שנח בחיבוק של אמא שלו? הוא נראה כל כך רגוע, בטוח ושליו. הוא לא דואג לשום דבר, כי הוא יודע שאמא תשמור עליו ותדאג לכל מה שהוא צריך. דוד המלך מרגיש בדיוק ככה כלפי ה'. הוא פותח את דבריו בהבטחה חזקה ואומר אִם־לֹא, שזו שבועה שמשמעותה: אני נשבע שככה באמת התנהגתי. הוא ממשיך ואומר שִׁוִּיתִי, כלומר שמתי את עצמי במקום של ענווה, ויתרתי על הגאווה שלי מתוך קבלה מוחלטת של רצון ה'. לאחר מכן הוא מוסיף וְדוֹמַמְתִּי, שזה אומר שהשקטתי והרגעתי את הנפש שלי מכל הסערות והדאגות.
דוד מדמה את המצב המיוחד הזה לכְּגָמֻל עֲלֵי אִמּוֹ. גמול הוא פעוט שכבר הפסיק לינוק, אבל הוא עדיין קטן וחלש ולא יכול להסתדר בכוחות עצמו. הוא סומך לחלוטין על אמא שלו שתדריך ותפרנס אותו. ככה בדיוק דוד מפסיק לסמוך רק על השכל של עצמו, ושם את כל הביטחון שלו בה' שינהיג אותו. בסוף, כדי להדגיש כמה התחושה הזו קבועה וחזקה אצלו, הוא חוזר ואומר כַּגָּמֻל עָלַי נַפְשִׁי. המילה עלי פירושה כאן בתוכי, כלומר דוד מסביר שהנפש שלו מרגישה בתוכו ממש כמו אותו תינוק קטן ורגוע שסומך על ה' באהבה ובשלווה.