לעתיד לבוא, מנהיגי אומות העולם ישנו את מוקד השירה והשבח שלהם, ויכירו בהשגחתו העליונה של ה' ובמעשיו.
הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא כי המילים וְיָשִׁירוּ בְּדַרְכֵי ה' מבטאות שירת הלל על הנהגת ה', מידותיו והשגחתו בעולם, שירה שתיאמר מתוך שמחה [מאירי]. בניגוד לשירי החול המקובלים, המלכים לא ישירו עוד שירי חשק, שחוק או מלחמה, אלא יקדישו את שירתם אך ורק לסיפור מעשיו של ה' [אבן עזרא, מצודת דוד].
ההצדקה לשירה זו מובאת במילים כִּי גָדוֹל כְּבוֹד ה'. כבודו של ה' ממלא את העולם כולו, ולכן ראוי לשיר על דרכיו [שטיינזלץ, מצודת דוד]. השגתם של בני האדם את האל מוגבלת להכרת פעולותיו, ורק מתוך התבוננות בדרכי השגחתו הם יכולים להכיר בגדולת כבודו [אלשיך]. כבוד זה הוא מהותי ועצמי לאל, והוא אינו פוחת מכך שה' משגיח על השפלים והנמוכים בעולם, אלא להפך, דווקא בהשגחה זו מתבטאת גדולתו [מלבי"ם].
הכרה זו בגדולת ה' מתוך מעשיו באה לידי ביטוי היסטורי כבר בימי דוד המלך. כאשר ראו הגויים את הצלחתו העצומה של דוד, הם הבינו כי ה' הוא שנתן לו את המלוכה, שכן בידו היכולת להשפיל ולהגביה. בעקבות התבוננות זו, מלכים זרים כדוגמת חירם מלך צור, הודו לה' מתוך יראה, והכירו בו כאדון הכל ובורא שמים וארץ [רד"ק].