בסיומו של המזמור מביע דוד המלך ביטחון מוחלט בכך שהבורא ישלים את הטוב שהחל לעשות עמו, ופונה אליו בבקשה שלא יעזוב את יציר כפיו. הפסוק משלב בין ההכרה בחסד האלוהי הנצחי לבין התלות העמוקה של האדם בבוראו.
המילה יִגְמֹר משמעותה השלמה וסיום, והמילה בַּעֲדִי פירושה "עבורי" או "עלי" [מצודת ציון, ביאור שטיינזלץ]. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שזוהי הבעת ביטחון בכך שכשם שה' התחיל להיטיב עם דוד ולקיים את הבטחותיו, כך הוא ישלים את חסדו ויביא את הישועה לידי גמר [רד"ק, מצודת דוד, המאירי]. ה' אינו עוזב פעולה באמצע, וזאת כדי למנוע חילול שמו [מלבי"ם]. גישה נוספת מפרשת מילים אלו כבקשה אישית, שה' יסכים להיעתר לתפילותיו של דוד וימלא את כל משאלותיו עד תום [רש"י, אבן עזרא, ביאור שטיינזלץ]. מנגד, יש הקושרים זאת לבניין בית המקדש, ומסבירים שדוד מתפלל שה' ישלים בעדו את בניין המקדש על ידי שלמה בנו, מאחר שנמנע מדוד לבנותו בעצמו [חומת אנך].
בקריאה יְהֹוָה חַסְדְּךָ לְעוֹלָם, המשורר פונה אל ה' בהכרה שחסדו הוא נצחי ואינו משתנה. חסד זה אינו תלוי במעשיהם של בני האדם, אלא נובע ממהותו של ה' [מלבי"ם]. יש המזהים חסד נצחי זה עם ההבטחה הספציפית שניתנה לדוד על ידי נתן הנביא, לפיה כסא מלכותו יהיה נכון לעד [אלשיך].
בסיום הפסוק מופיעה הבקשה מַעֲשֵׂי יָדֶיךָ אַל־תֶּרֶף. משמעות המילה תֶּרֶף היא רפיון, עזיבה או נטישה. הפרשנים נחלקו בשאלה למה מתכוון המשורר בביטוי "מעשי ידיך". הגישה הרווחת היא שהכוונה היא לאדם עצמו. דוד מזכיר לה' שהוא יציר כפיו, ושהוא זה שגידל אותו והמליך אותו, ולכן הוא מבקש שלא ירפה ממנו את ידו ולא יעזוב אותו, ממש כשם שאב אינו נוטש את בנו [רד"ק, מצודת דוד, אבן עזרא, המאירי, מלבי"ם]. פירוש זה מוסב גם על בני האדם בכלל, שהם יציריו של ה' הזקוקים לעזרתו התמידית [ביאור שטיינזלץ].
לעומת זאת, גישה אחרת מפרשת את הביטוי מַעֲשֵׂי יָדֶיךָ כרמז לבית המקדש. לפי פירוש זה, הבקשה היא שה' לא ירפה מבניין בית הבחירה, ובמיוחד מבית המקדש השלישי העתיד להיבנות בידי ה' עצמו ולעמוד לנצח [רש"י, חומת אנך]. יש המשלבים בין שתי הגישות ורואים כאן בקשה כפולה: הן על האדם והן על המקדש העתידי, שהם שני "מעשי ידיו" של ה', מתוך תפילה שיכין וישלים את שניהם יחד [אלשיך].