המענה האלוהי לתפילת האדם אינו מסתכם רק בהצלה חיצונית, אלא מחולל תמורה פנימית עמוקה המעניקה כוחות מחודשים. כאשר המשורר אומר בְּיוֹם קָרָאתִי וַֽתַּעֲנֵ֑נִי, הוא מתייחס לזמן שבו היה שרוי בצרה, נע ונד, ומתוך מצוקתו זעק אל ה' שחילץ אותו והושיבו במרחב בטוח [רד"ק, מאירי]. מענה ישיר זה, שלעתים מלווה בנס, עומד בניגוד מוחלט למלכי בשר ודם המסתתרים בארמונותיהם ומתעלמים מזעקת הקוראים אליהם [מלבי"ם].
בעקבות ההצלה, המשורר מכריז תַּרְהִבֵנִי בְנַפְשִׁ֣י עֹֽז. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהמילה תַּרְהִבֵנִי משמעותה נתינת חוזק, גבורה והתעצמות [אבן עזרא, מצודת ציון, מאירי]. לצד זאת, יש המפרשים מילה זו כלשון גדולה [רש"י] או כהתעוררות של רוממות פנימית [ביאור שטיינזלץ]. מבחינה לשונית, הפועל מופנה לשני אפיקים במקביל: ה' גם מחזק את האדם עצמו, וגם שם עֹֽז בתוך נפשו [אבן עזרא].
העוז והחוזק שה' נוטע בנפש באים לידי ביטוי בכמה רבדים. במישור האמוני, ההצלה מעניקה לאדם כוח פנימי עצום להאמין בה', מתוך ידיעה ברורה שהוא האל היחיד המשגיח על בני האדם [רד"ק], וכן היא נוסכת בו אומץ להתמיד ולהתחזק בעבודת הבורא [מצודת דוד].
במישור הרוחני והמהותי, עצם העובדה שה' נענה לתפילה גורמת לאדם לשמחה כה רבה, עד שנוספת קדושה לגופו, והנפש – שקדושה ממילא – מקבלת תוספת של עוז ותוקף. תהליך זה מעיד על הדבקות והקרבה העמוקה שבין ה' לאדם [אלשיך]. יש הרואים במילים בְנַפְשִׁ֣י עֹֽז עדות לכך שה' העניק לאדם מראש נפש בעלת כוח וגבורה [מאירי]. מענה ה' לתפילת הצדיק חושף את עוצמתה של הנפש כחלק אלוה ממעל, ומעניק לה את הביטחון כי בזכות הקשר ההדוק שלה לאלוהים, אפילו מלכי הארץ יכירו בגדולת ה' כשיראו כיצד הוא עונה לתפילות [מלבי"ם].