קריאת ההלל לה' מורכבת מהכרה במעשיו הכבירים ומהתבטלות מול עצם הווייתו האינסופית. קריאה זו, המופנית באופן ספציפי לעם ישראל [רד"ק], מחולקת לשני היבטים המשלימים זה את זה.
תחילה, הדרישה להלל את ה' בִגְבוּרֹתָיו מתפרשת כחובה לספר ולשבח את מעשי תוקפו והנפלאות שהוא עושה בעולם [אבן עזרא, מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ, מאירי]. עם זאת, ישנה גישה עמוקה הרואה במילה זו רמז למידת הדין ולייסורים. לפי השקפה זו, הפסוק קורא לאדם שלא לחשוש מעצם קיומו בעולם או להתייאש מהקשיים, אלא להלל את ה' גם על הייסורים ולקבלם באהבה כדרך המביאה לחיי העולם הבא [אלשיך].
החלק השני של הפסוק, הקורא להלל את ה' כְּרֹב גֻּדְלוֹ, מנחה את האדם להרבות בשבחים באופן יחסי ומתאים לגדולתו, תפארתו וחסדו העצומים של ה' [אבן עזרא, מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ]. גדולה זו באה לידי ביטוי מובהק כאשר ה' מתקדש ומתגדל לעיני העמים דרך גאולתם של ישראל [רד"ק]. בהמשך לתפיסת הייסורים, קבלת הדין המוזכרת בחלקו הראשון של הפסוק מובילה לכך שנפש האדם מתעלה למדרגה רוחנית גבוהה יותר מזו שהייתה בה טרם ירידתה לעולם, מדרגה המיוחסת לרוב גודלו של ה' [אלשיך].
הפרשנים נחלקו ביחס שבין שני חלקי הפסוק וכיצד הם משקפים את הנהגת ה' בעולם. גישה אחת מציגה ניגוד בין המושגים: בעוד שהגבורות מייצגות את הניסים שמשדדים את מערכות הטבע, רוב גודלו מייצג את הנהגת ה' הטבעית והקבועה, כפי שנקבעה עוד בעת הבריאה [מלבי"ם]. מנגד, יש מי שרואה את שני חלקי הפסוק כעוסקים בהנהגה ניסית, כאשר גודלו של ה' ניכר דווקא בעוצמת השינוי שהוא מחולל בטבע באמצעות מופתים [מאירי].