שיא ההלל לה' מלווה בתרועת כלי נגינה עוצמתיים המהדהדים למרחוק, אם כי זיהויים המדויק של כלים עתיקים אלו אינו ודאי לחלוטין, שכן עמים ותרבויות שונות פיתחו כלי נגינה ייחודיים שלא תמיד היו מוכרים לחכמי אומות אחרות [אבן עזרא].
הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהמילה צלצלי מתייחסת למצלתים – שני כלי נחושת המוקשים זה בזה כדי להפיק צליל. לפיכך, בְצִלְצְלֵי שָׁמַע (כאשר המילה שָׁמַע משמשת כשם דבר) הם מצלתים המפיקים קול חזק וגדול הנשמע למרחוק [רש"י, רד"ק, מצודת דוד]. לעומת קו מחשבה זה, המדגיש את עוצמת הצליל, יש המפרשים כי אלו דווקא מצלתים קטנות שנועדו לליווי מוזיקלי בלבד [ביאור שטיינזלץ].
באשר לחלקו השני של הפסוק, בְּצִלְצְלֵי תְרוּעָה, קיימת מחלוקת לגבי אופי הכלי. גישה אחת ממשיכה את קו המצלתים ורואה בהם מצלתים גדולות שקולן רם במיוחד [ביאור שטיינזלץ]. מנגד, יש המזהים את הכלים הללו כחצוצרות, שכן השורש של המילה מבטא הרעשה, ואלו כלים המשמיעים קול הרעשה ותרועה עזה [מצודת ציון, מאירי].
מעבר להיבט המוזיקלי והטכני, המעבר לסיום הפסוק עם קול התרועה טומן בחובו משמעות רוחנית עמוקה. קול התרועה, שלמרות עוצמתו הרמה מבטא דווקא הכנעה ושברון לב, מסמל את האיזון הנדרש בעבודת ה': היכולת לשמוח גם מתוך ייסורים, יחד עם חרדת הלב האופיינית לראש השנה. הכנעה זו היא שמובילה לתיקון המעשים, ומזכה את האדם לעלות לחיי העולם הבא ולזכות לתחיית המתים [אלשיך].