דברים, פרק ל׳, פסוק י״ח

קיומו הפיזי והלאומי של עם ישראל תלוי לחלוטין בנאמנותו לייעודו הרוחני, ולכן האזהרה הִגַּדְתִּי מנוסחת בלשון עבר המבטאת נבואה ודאית ומוחלטת מאת ה'. העונש על התרחקות פנימית מייעוד זה הוא כִּי אָבֹד תֹּאבֵדוּן, מצב קשה הכולל פגיעה פיזית ומוות, אובדן המשמעות הרוחנית של החיים, וכן פיזור בגלות ואובדן המסגרת הלאומית. בשל כך לֹא־תַאֲרִיכֻן יָמִים עַל־הָאֲדָמָה, שכן במקום לזכות לברכה ולחיים שלווים, העם ייעקר במהירות ויסבול משבי וייסורים. ההדגשה כי מדובר באדמה אֲשֶׁר אַתָּה עֹבֵר אֶת־הַיַּרְדֵּן לָבוֹא שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ מוכיחה כי העונש המרכזי אינו השמדה עולמית מוחלטת של האומה, אלא גירוש וגלות מן הארץ המובטחת.