חתימת המגילה מציגה את דמותו של המנהיג היהודי האידיאלי, המצליח לשלב בין כוח פוליטי עצום לבין שלמות רוחנית וענווה עמוקה.
המילים מִשְׁנֶה לַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ מלמדות כי מרדכי היה השני במעלתו בממלכה, ומשום שאחשורוש שלט בכיפה כולה, הרי שמרדכי היה למעשה חזק וגדול יותר מכל מלך אחר בעולם [ישע אלהים]. עם זאת, הצירוף מִשְׁנֶה מרמז גם על כך שהוא היה משונה ונבדל מן המלך; למרות קרבתו לשלטון, הוא שמר על ייחודו הרוחני, לא אכל מפת המלך ולא שתה מיינו [אור חדש]. התואר הַיְּהוּדִי מדגיש כי הוא הגיע לפסגת השלטון דווקא בזכות היותו יהודי כשר שמסר את נפשו על ייחוד ה' [שלום אסתר, אור חדש].
מעמדו לא התבטא רק בכוח פוליטי, אלא הוא היה וְגָדוֹל לַיְּהוּדִים מתוך היותו גדול בחכמה ובתורה, ומוכתר בכתר מלכות וכתר תורה כאחד [אבן עזרא, יוסף אבן יחיא, ישע אלהים]. הוא ניצל את גדולתו כדי להדריך את העם בדרך הישרה, לעיתים אף בעל כורחם [שלום אסתר].
אף על פי כן, הכתוב מציין כי מרדכי היה וְרָצוּי לְרֹב אֶחָיו ולא לכולם. הפרשנים מציעים מספר גישות להסבר הסתייגות זו. גישה אחת תולה זאת בטבע האנושי ובקנאת אחים, שכן אדם הנמצא בעמדת כוח אינו יכול לרצות את כולם, במיוחד כאשר אנשים מבקשים ממנו בקשות שאינן ראויות ומתפקידו לסרב להן [אבן עזרא, עמנואל הרומי]. גישה אחרת מסבירה כי מתוקף כבוד המלכות, מרדכי לא יכול היה להתחבר עם פשוטי העם והפחותים ביותר, שכן הדבר היה נחשב לשפלות כלפי המלך [אור חדש]. הגישה המרכזית, המבוססת על דברי חז"ל, רואה בכך ביקורת רוחנית מסוימת: מקצת מחברי הסנהדרין פרשו ממנו משום שבעקבות כניסתו להנהגה המדינית ולעיסוק בהצלת נפשות, הוא התמעט מלימוד התורה שלו. עובדה זו ממחישה את המתח שבין חיי השעה וצורכי הציבור לבין חיי הנצח של לימוד התורה [רש"י, תורה תמימה, אור חדש]. למרות זאת, מרדכי לא נהג בשררה, בכעס או בגאווה כלפי חבריו, אלא קיבל בענווה את דעת הרוב בסנהדרין ונהג עם כולם במישור ובנחת [מלבי"ם, יוסף אבן יחיא, ישע אלהים].
מנהיגותו התאפיינה בכך שהיה דֹּרֵשׁ טוֹב לְעַמּוֹ. הוא לא המתין שהעניים והנזקקים יבואו לבקש ממנו עזרה, אלא יזם וחיפש בעצמו כיצד להיטיב עמם ולהמליץ עליהם טוב לפני המלך, וכל זאת עשה למען עמו ולא למען טובתו האישית [אבן עזרא, ישע אלהים, אור חדש, שלום אסתר].
לבסוף, הפסוק מתאר אותו כמי שוְדֹבֵר שָׁלוֹם לְכָל זַרְעוֹ. המילה זַרְעוֹ מתפרשת בשתי דרכים. יש המפרשים שהכוונה לזרעו של עם ישראל. לפי פירוש זה, מרדכי דיבר בשבחם של ישראל באוזני המלך, בניגוד להמן שדיבר עליהם לשון הרע, ודאג לשלומם וביטחונם של הדורות הבאים גם לאחר מותו, מחשש שיקום להם צורר חדש כפי שקרה לאחר מות יוסף במצרים [אור חדש, יוסף אבן יחיא]. לעומת זאת, יש המפרשים שהכוונה לילדיו הביולוגיים של מרדכי ולצאצאיו. לפי פירוש זה, הפסוק בא להדגיש את מידת הענווה העצומה שלו, שהייתה דומה לענוותנותו של משה רבנו; למרות מעמדו הרם, הוא היה מקדים שלום לכל אדם, אפילו לעניים מרודים, לילדי העם, ואפילו לילדיו שלו שבאופן טבעי אמורים לירא מפניו [אבן עזרא, עמנואל הרומי, שלום אסתר, ישע אלהים].