פתיחת ספרו של הושע מציבה אותנו בצומת דרכים היסטורי סוער, תקופה שבה ניבאו גדולי הנביאים במקביל, ובה התמודדו שתי הממלכות, יהודה וישראל, עם תמורות פוליטיות ורוחניות עמוקות. הספר מוגדר כדְּבַר ה', כלומר, מקבץ נבואות תוכחה שהופנו כלפי עם ישראל ויהודה על המעשים הרעים שעשו לאורך ימי המלכים הללו [רד"ק, מצודת דוד].
זהותו של הנביא, הוֹשֵׁעַ בֶּן בְּאֵרִי, מעוררת עניין בקרב המפרשים, המדגישים כי מדובר בנביא נכבד וקדוש [אבן עזרא]. רוב הפרשנים מסכימים, על בסיס דברי חז"ל, כי אביו של הושע הוא בארה, נשיא שבט ראובן שהוגלה לאשור על ידי תגלת פלאסר מלך אשור. לפי המדרש, בארה מת בגלות כדי שבזכותו יחזרו עשרת השבטים בתשובה, ממש כשם שבנו הושע פתח את נבואותיו בקריאה לתשובה [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ, אברבנאל]. הפרשנים דוחים בתוקף דעה שגויה שניסתה לזהות את הושע בן בארי עם הושע בן אלה, מלכה האחרון והרשע של ממלכת ישראל, שכן מדובר באנשים שונים לחלוטין באופיים ובמעמדם [אבן עזרא, אברבנאל].
הנביא פעל לאורך תקופה ארוכה במיוחד, בִּימֵי עֻזִּיָּה יוֹתָם אָחָז יְחִזְקִיָּה מַלְכֵי יְהוּדָה. הושע האריך ימים וראה בקבורתם של ארבעה מלכים, דבר שהוביל את חז"ל לטבוע את האמרה "אוי לה לרבנות שמקברת את בעליה", שכן שנות המנהיגים קצרות, בעוד יראת ה' מוסיפה ימים לנביאים [רש"י, אברבנאל]. הושע לא פעל לבדו; הוא היה הראשון מבין ארבעה נביאים שפעלו באותו הדור, יחד עם ישעיהו, עמוס ומיכה [אברבנאל, מלבי"ם].
לצד מלכי יהודה, הפסוק מזכיר במפורש גם מלך אחד מממלכת הצפון: וּבִימֵי יָרָבְעָם בֶּן יוֹאָשׁ מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל. אזכורו הייחודי של ירבעם (השני) מוסבר בכמה אופנים המשלימים זה את זה. מבחינה גיאוגרפית, הושע השתייך לעשרת השבטים וניבא בארצו של ירבעם [מצודת דוד]. מבחינה רוחנית, אף שירבעם היה מלך ישראל, עמדה לו הזכות להימנות בפסוק יחד עם מלכי יהודה הצדיקים משום שסירב לקבל לשון הרע על הנביא עמוס [רש"י]. מבחינה היסטורית ופוליטית, ציון שמו של ירבעם ממקד את תחילת נבואת הושע לתקופה שבה ממלכת יהודה עדיין הייתה כפופה לממלכת ישראל. רק לאחר עשרים וארבע שנים למלכותו של עוזיהו, הוא התחזק ומלך באופן עצמאי, ואז עברה ההתייחסות למלכי יהודה בלבד. לפיכך, אזכור ירבעם מצביע על השנים המוקדמות של נבואת הושע [מלבי"ם].