הקרע העמוק בין ה׳ לעם ישראל מגיע לשיאו הסמלי באמצעות קריאת שמו של הילד, המבטאת ניתוק מוחלט של מערכת היחסים. הציווי קְרָא שְׁמוֹ לֹא עַמִּי נועד להורות על כך שהילד אינו נחשב כלל לבנו של הנביא. קביעה זו מנתקת בעקיפין גם את הקשר עם האם, שכן היא מעידה על כך שילדה את בניה לזנונים [מלבי"ם].
ההכרזה כִּי אַתֶּם לֹא עַמִּי מוסברת בכך שעם ישראל חדל להתנהג כאומה הנאמנה לריבונה; הם אינם חרדים לקיים את דברי ה׳ כדרך שעם תקין חרד לקיים את ציוויו של המלך [מצודת דוד].
כתוצאה מאובדן הנאמנות של העם, באה התגובה ההדדית של ה׳: וְאָנֹכִי לֹא־אֶהְיֶה לָכֶם. הפרשנים מסבירים נתק זה בכמה רבדים. המשמעות המיידית היא שה׳ כבר לא יהיה להם לאלוקים, ולא יעמוד לצידם כדי להציל ולהושיע אותם מצרה [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ]. ברובד העמוק יותר, ניתוק זה מקביל למערכת יחסים משפחתית שנהרסה, שבה ה׳ מסרב להמשיך להיות לעם כאב או כבעל. הדבר מסמל את גירושיה של האומה ואת האיום שה׳ יחליף את ישראל באומה אחרת [מלבי"ם].