הושע יוצא לקיים את ציווי ה׳ לקחת לו לאישה אשת זנונים, נושא אישה ומוליד ממנה בן. על פניו מדובר בתיאור מעשה אישי של הנביא, אך הלכה למעשה הפעולה ושמות הדמויות טוענים בחובם משמעות סמלית והיסטורית עמוקה לגבי מצבו וגורלו של עם ישראל.
הפרשנים נחלקו בשאלת מהותו של מעשה זה. בעוד שיש מי שפירש כי לקיחת האישה התרחשה במראה הנבואה בלבד ולא במציאות [אבן עזרא], הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהושע ביצע את הציווי כפשוטו, וכי גֹּמֶר בַּת דִּבְלָיִם הייתה אישה זונה מוכרת וידועה באותו הזמן [מצודת דוד, רד"ק, אברבנאל].
לצד היותה דמות היסטורית, הפרשנים מסכימים כי שמה של האישה הוא סמלי ורומז למעשיה ולמצבה של האומה [שטיינזלץ]. השם גֹּמֶר בַּת דִּבְלָיִם מתפרש בשני רבדים עיקריים: הרובד הראשון נוגע לזנותה, ולפיו הכל "גומרים" בה את תאוותם ודשים אותה כדבלה, שהיא תאנה מיובשת [רש"י, מלבי"ם, אברבנאל]. הרובד השני קשור לגורל העם ולפורענות. המילה "גומר" מסמלת כליון, השמדה או השלמה של עונש, ואילו "דבלה" מסמלת את מצבם היבש והמצומק של ישראל בגלות, בדומה לתאנים נובלות [רש"י, רד"ק, אברבנאל]. בהקשר זה נוסף רובד פרשני, לפיו אבות האומה נמשלו לדבלה שיובשה בשמש ועל כן היא משתמרת ומתקיימת לאורך זמן, ואילו הדור הנוכחי נמשל לתאנה שנגמרה הבשלתה, ולכן היא ממהרת להירקב ולהתקלקל [מלבי"ם].
המשך הפסוק, וַתַּהַר וַתֵּלֶד לוֹ בֵּן, מתפרש על ידי חלק מהמקורות כהמשך ההידרדרות הרוחנית של העם, המוסיף לעשות מעשים רעים [רש"י]. עם זאת, רוב הפרשנים רואים בלידת הבן אלגוריה היסטורית לדורות הבאים ולמלכי ישראל. העובדה שנולד בן זכר, המאופיין בחוזק לעומת נקבה, מסמלת את תקופת שלטונו החזקה והארוכה של ירבעם בן יואש, שהרחיב את גבולות ישראל [אבן עזרא, רד"ק, אברבנאל].
יתרה מכך, הכתוב מדגיש שהיא ילדה לוֹ בן, כלומר בן המיוחס לנביא עצמו ולא מזנות. קביעה זו מסמלת את הדורות מימי יהוא ועד סוף מלכותו. למרות שדורות אלו חטאו, הם עדיין שמרו על ייחוס וקשר מסוים לה׳, ביטלו את עבודת הבעל, והשתמשו בעגלי הזהב רק כמעין אמצעי שיתוף, ולא כעבודה זרה מוחלטת [מלבי"ם].