חייו הפרטיים של הנביא הופכים למיצג חי וכואב, שנועד לבטא את מערכת היחסים השבורה שבין ה' לעמו. דרך הטרגדיה המשפחתית, הנביא חווה על בשרו את יחסו של העם לאלוקיו, ואת הקושי העצום שבפרידה.
המילים תְּחִלַּת דִּבֶּר־ה' בְּהוֹשֵׁעַ מתפרשות בפשטות כנבואה או כדיבור הראשון שהפנה ה' אל הושע [רש"י, מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ]. מעבר לכך, רוב הפרשנים מציינים כי הושע היה למעשה הראשון מבין ארבעה נביאים שניבאו באותו הדור (יחד עם ישעיהו, עמוס ומיכה). עובדה זו משמעותית, שכן בניגוד לישעיהו שנענש על כך שדיבר בגנותם של ישראל, הושע לא נענש, מכיוון שהיה הראשון ולא היה לו ממי ללמוד להיזהר בלשונו [חומת אנך]. מנגד, יש המדקדקים בשימוש באות בי"ת במילה בְּהוֹשֵׁעַ (במקום "אל הושע"), ומסבירים כי מדובר בדיבור פנימי, מעין ויכוח ותרעומת בין ה' לנביא, שקדם לציווי הפומבי עצמו [מלבי"ם, חומת אנך].
רקע הציווי, כפי שמסכימים הפרשנים על בסיס דברי חז"ל, נובע מאותו ויכוח מקדים. כאשר ה' אמר להושע שישראל חטאו, במקום לבקש עליהם רחמים, הציע הושע שה' יחליף אותם באומה אחרת. כדי ללמד את הנביא לקח, ה' ציווה עליו: לֵךְ קַח־לְךָ אֵשֶׁת זְנוּנִים. לאחר שנולדו להם ילדים, ה' הורה להושע לגרשה, אך הושע סירב בטענה שקשה לו לעזוב את ילדיו. אז הבהיר לו ה' – אם אתה אינך מסוגל לגרש אישה כזו, קל וחומר שאני איני יכול לגרש את ישראל, שהם בני אברהם, יצחק ויעקב [רש"י, מצודת דוד, רד"ק, מלבי"ם, חומת אנך].
סביב אופן קיום הציווי קיימת מחלוקת יסודית. הגישה המרכזית בקרב חז"ל וחלק מהפרשנים היא שהציווי התקיים כפשוטו במציאות. אף שקשה להבין כיצד ה' מצווה על מעשה כזה, מוסבר כי הושע לא היה כהן (שאסור מן התורה לשאת זונה), וכי מדובר ב"הוראת שעה" חריגה שנועדה להעביר מסר לאומה, בדומה לציוויים יוצאי דופן שקיבלו נביאים אחרים [מלבי"ם]. לעומת זאת, פרשנים אחרים דוחים בתוקף את ההבנה המילולית. לשיטתם, חלילה שה' יצווה על נביא לשאת אישה כזו ולהוליד ממנה ילדים. לכן, הם קובעים כי כל המעשה התרחש אך ורק במראה הנבואה או כחלום, ונועד לשמש כמשל בלבד למצבם של ישראל [אבן עזרא, רד"ק]. גישה נוספת מפרשת את הפסוק כולו כהוראה רוחנית ולא כנישואין פיזיים – המילה קַח משמעותה ללמד, והציווי הוא לקרב את יושבי העיר שעובדים עבודה זרה וללמד אותם לחזור בתשובה [רש"י].
בביאור המושגים בפסוק, אֵשֶׁת זְנוּנִים מוגדרת כאישה שמופקרותה מפורסמת והיא מורגלת בכך [מצודת דוד, מלבי"ם], מה שמעורר חשד תמידי לגבי נאמנותה [ביאור שטיינזלץ]. וְיַלְדֵי זְנוּנִים הם ילדים שזהות אביהם אינה ידועה והם נושאים ספק של ממזרות [רש"י, ביאור שטיינזלץ], או לחלופין, ילדים שכבר נולדו לאותה אישה בעבר מתוך זנות ומהווים הוכחה חיה לאורח חייה [מצודת דוד, מלבי"ם].
ההצדקה למעשה הקשה מופיעה בסוף הפסוק: כִּי־זָנֹה תִזְנֶה הָאָרֶץ מֵאַחֲרֵי ה'. השורש ז.נ.ה מבטא סטייה והסרה מדרך הצניעות והישרות [מצודת ציון]. הפועל מנוסח בלשון הווה [רש"י], כדי להראות שזוהי פעולה מתמשכת ותמידית. תושבי הארץ סרים באופן קבוע מה' והולכים אחרי אלילים, ממש כפי שאישה מופקרת הולכת אחרי מאהביה [מצודת דוד]. כך, דרך המשל או המעשה, הופכת משפחתו של הנביא למראה המשקפת את בגידתו של העם באלוקיו.