הושע, פרק א׳, פסוק ג׳

הושע מקיים את ציווי ה' וַיֵּלֶךְ וַיִּקַּח אֶת־גֹּמֶר בַּת־דִּבְלָיִם, מעשה שנתפס לרוב כלקיחה ממשית של זונה מוכרת, ולעיתים כמראה נבואה בלבד. שמה של האישה נושא משמעות סמלית כפולה: מחד גיסא הוא מרמז על זנותה, שכן הכול גומרים בה את תאוותם ודשים אותה כתאנה מיובשת, ומאידך גיסא הוא מסמל את כליון העם שייבש בגלות. הכתוב מתאר כי וַתַּהַר וַתֵּלֶד־לוֹ בֵּן, נתון המסמל את המשך ההידרדרות הרוחנית של האומה, אך לידת הזכר מייצגת גם את תקופת שלטונו החזקה של ירבעם בן יואש. ההדגשה כי הילד נולד לוֹ, כלומר מיוחס לנביא עצמו, מרמזת כי על אף חטאי העם באותם דורות, הם עדיין שמרו על קשר מסוים לה'.