דברי הימים א, פרק י״ד, פסוק ב׳

יצא לכם פעם להיבחר לתפקיד חשוב, כמו להיות ראש קבוצה במשחק או נציגים של הכיתה? ברגעים כאלה, קל מאוד לחשוב כמה אנחנו מוצלחים, אבל אפשר גם להסתכל על זה אחרת לגמרי. דוד המלך נמצא בדיוק בנקודה הזו. מלכים מארצות זרות מתחילים לשלוח לו מתנות ושליחים חשובים. פתאום עמים שהוא בכלל לא הכיר מכבדים אותו. באותו רגע, וַיֵּדַע דָּוִיד כִּי־הֱכִינוֹ ה' לְמֶלֶךְ. דוד מבין שה' הוא זה שהכין אותו להיות מלך כל כך חזק. הוא רואה שכִּי־נִשֵּׂאת לְמַעְלָה מַלְכוּתוֹ, כלומר שהממלכה שלו התחזקה, התרוממה וזכתה לכבוד רב בעיני כל העמים מסביב. אבל הדבר הכי מיוחד כאן הוא הענווה של דוד. הוא לא חושב שההצלחה הזו הגיעה לו כי הוא עצמו כזה גדול. הוא מבין שהכל קרה בַּעֲבוּר עַמּוֹ יִשְׂרָאֵל. כלומר, ה' נתן לו את כל הכוח והכבוד הזה רק בזכות עם ישראל ולמען העם, כדי לשמור עליהם ולחזק אותם, ולא כפרס אישי בשבילו.