מאורע היסטורי כביר עתיד להתרחש, והוא יהיה כה מפורסם וגלוי עד שלא יהיה כל צורך בשליחים כדי לבשר עליו או לברר את אמיתותו. הבשורה תהדהד ותיראה מסוף העולם ועד קצהו, ותגיע לכל באי עולם.
הכתוב פונה אל ישבי ושכני, ואל תבל וארץ. ישנה הבחנה בין המונחים: ישבי מתייחס לישיבה בקביעות, בעוד שכני מציין מגורי עראי. בדומה לכך, תבל מסמלת את האזורים המיושבים, ואילו ארץ מתייחסת לאזורים השוממים שאינם מיושבים [מלבי"ם]. הפנייה היא אפוא לכלל האנושות, על כל צורות המגורים ובכל קצוות העולם.
כדי להמחיש את פרסום הדבר, משתמש הפסוק בדימויים של נס – כלונס ארוך או דגל המונף בראש ההרים כדי שייראה ממרחק רב [מצודת ציון, ביאור שטיינזלץ], ושל שופר שקולו נשמע למרחוק. רוב הפרשנים מסכימים כי הנס והשופר אינם כלים ממשיים שייעשה בהם שימוש, אלא משל פיוטי לכך שהמאורע יהיה גלוי לעין וברור לאוזן לכל בני האדם [רד"ק, שד"ל, חומת אנך].
באשר לטיבו של אותו מאורע שעליו מתנבא הפסוק, קיימות שלוש גישות מרכזיות בקרב הפרשנים. הגישה הרווחת רואה בכך בשורה על קיבוץ גלויות והחזרת עם ישראל לארצו. כשם שאדם מרים דגל ותוקע בשופר כדי לאסוף את העם, כך יקבץ ה' את ישראל, והאומות כולן יחזו בכך במו עיניהן וישמעו במו אוזניהן [רש"י, מצודת דוד, רד"ק].
לעומת זאת, יש המפרשים כי הפסוק מכוון למפלתו הפלאית של סנחריב מלך אשור. מעשה ה' במחנה אשור יהיה כה עוצמתי, עד שייוודע בעולם כולו כאילו הונף נס מעל כל הארץ [אבן עזרא].
מנגד, גישה שונה לחלוטין מציעה כי הפסוק אינו מתאר ישועה, אלא דווקא איום מלחמתי. לפי פירוש זה, הדוברים הם שליחיו של מלך אשור, המכריזים באוזני כל יושבי תבל כי איש לא יימלט מידם, וכי בקרוב יראו הכול את נס המלחמה מונף על ההרים וישמעו את תרועת הקרב מתקרבת אליהם [מלבי"ם].