לקראת קץ הימים, לאחר ההבטחה על התפשטות הנבואה ורוח הקודש, המציאות הטבעית עתידה להשתנות. ה' יחולל אותות ופלאים החורגים מדרך הטבע, אשר ישמשו כהכנה ליום ה' הגדול [מלבי"ם, אברבנאל, ביאור שטיינזלץ]. הפסוק מציג את האותות הללו באמצעות מבנה ספרותי אופייני ללשון הקודש: תחילה מוזכרים שני מוקדים – שמים וארץ – ולאחר מכן הפירוט מופיע בסדר הפוך. דָּם מתייחס לארץ, ואילו אֵשׁ וכן וְתִימְרוֹת עָשָׁן מתייחסים לשמים [אבן עזרא].
המילה מוֹפְתִים משמעותה אותות וסימנים [מצודת ציון]. באשר למהותם של מופתים אלו, קיימות מספר גישות. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהדברים מתארים את המאורעות הפיזיים והממשיים שיתרחשו במלחמת גוג ומגוג. לפי תפיסה זו, האותות בארץ יתבטאו בדָּם, שהוא סמל לשפיכות הדמים ההמונית ולחרב שתכה בצבאות העמים שיעלו על ירושלים. במקביל, האותות בשמים יתבטאו באֵשׁ, דהיינו ברקים, אש וגפרית שיירדו מן השמים על כוחות האויב ויעלו עשן רב מרוב תבערה [רד"ק, מצודת דוד, מלבי"ם, אברבנאל].
מנגד, ישנה גישה המפרשת את המראות לא כתיאור פיזי, אלא כמשל. לפי גישה זו, המופתים הם ביטוי מטאפורי לצרות הגדולות, לזעזועים ולמלחמות העצומות שיבואו על העמים [רמב"ם המובא ברד"ק]. בנוסף, יש שפירשו כי מדובר בתופעות טבעיות חריגות כגון ליקויי מאורות כבדים, המשמשים כסימן מבשר רעות למלחמות שעתידות לפרוץ [אבן עזרא המובא ברד"ק].
הביטוי וְתִימְרוֹת עָשָׁן מתאר את צורת העלייה של העשן מן השריפות. המילה וְתִימְרוֹת נגזרת משמו של אילן התמר. כשם שעץ התמר הוא גבוה, ישר ושווה, כך יעלו עמודי העשן בזקיפות, בקו ישר וגבוה כלפי מעלה, בדומה לאופן שבו היה עולה עשן קטורת הסמים בבית המקדש [רש"י, רד"ק, מצודת ציון, מצודת דוד, אברבנאל].