מזמור זה, הפותח את ספר תהלים, מציג את תמצית ייעודו של האדם בעולם ואת הדרך להשגת אושר אמיתי ושלמות. הפסוק משרטט מסלול של הימנעות מהשפעות שליליות, תוך חלוקה מדויקת לשלושה סוגי חברה, שלוש רמות של חטא ושלושה מצבים של התדרדרות.
המילה אַשְׁרֵי מופיעה תמיד בלשון רבים, שכן אושר אמיתי אינו מורכב מהצלחה מקרית אחת, אלא מאוסף של טובות והצלחות רבות הממלאות את האדם [רד"ק, מאירי]. הפרשנים מבחינים בין "הצלחה" חומרית, המשותפת גם לבעלי חיים החזקים מן האדם, לבין האושר הפנימי והרוחני השמור אך ורק לאִישׁ – לאדם המגיע לשלמות מידותיו ושכלו [מלבי"ם]. ביטוי זה הוא גם לשון של שבח ותהילה לאדם הבוחר בדרך הישרה [מצודת ציון, מצודת דוד].
הפסוק מתאר שלוש קבוצות של אנשים שליליים, המייצגות סוגים שונים של פגמים: במחשבה, במעשה ובדיבור [אלשיך].
ראשית, אֲשֶׁר לֹא הָלַךְ בַּעֲצַת רְשָׁעִים. הרְשָׁעִים הם אנשים החוטאים במזיד ומתוך אידיאולוגיה וכוונה תחילה [מלבי"ם]. לחלופין, אלו אנשים חסרי מנוחה הרודפים בחרדה אחר ממון ותאוות העולם הזה, עד שאינם מבחינים בין טוב לרע [רד"ק, מאירי, אבן עזרא]. הפסוק משתמש במילה בַּעֲצַת, משום שאנשים אלו פועלים מתוך תכנון, ואף מנסים לייעץ ולשכנע אחרים לרדוף אחר החומר [רד"ק, מלבי"ם]. הליכה בעצתם משמעותה היגררות אחר פיתוייהם ודרך חשיבתם [ביאור שטיינזלץ, מצודת דוד].
שנית, וּבְדֶרֶךְ חַטָּאִים לֹא עָמָד. בניגוד לרשעים, החַטָּאִים אינם חוטאים מתוך מרד או אידיאולוגיה, אלא מתוך חולשה, היגררות אחר יצרם ושקיעה בהנאות מיותרות [מלבי"ם, מאירי]. הדֶּרֶךְ אינה מתארת שביל פיזי, אלא את הרגליהם הקבועים ואת אורח חייהם [רד"ק, אבן עזרא]. העמידה בדרכם משמעותה התעכבות ושהייה בחברתם, שעלולה להוביל ללמידה ממעשיהם הרעים [רד"ק].
שלישית, וּבְמוֹשַׁב לֵצִים לֹא יָשָׁב. הלֵצִים אינם בהכרח אנשים שעושים רע בפועל, אלא אנשים בטלים וקלי דעת המכלים את זמנם לריק ברחובות. הם מנצלים את כישרון הדיבור והמליצה שלהם כדי ללעוג לאחרים, לרכל, לגלות סודות ולזלזל בדברים טובים [רד"ק, מצודת ציון, מאירי, מלבי"ם]. חז"ל מזהירים כי ישיבה במקומות של בידור קל דעת (כגון אצטדיונים ותיאטראות) מובילה לביטול תורה, וכי כל קבוצת אנשים שיושבת ללא עיסוק בדברי תורה נחשבת למושב לצים [תורה תמימה]. עצם הישיבה במחיצתם, גם ללא השתתפות פעילה, פותחת פתח להשפעה רעה [ביאור שטיינזלץ].
הפרשנים מצביעים על התהליך הפסיכולוגי המסתתר מאחורי הפעלים הָלַךְ, עָמָד ו-יָשָׁב. הגישה המרכזית, המבוססת על דברי חז"ל, רואה בכך תיאור של מדרון חלקלק: אדם שמתחיל בהליכה ארעית עם רשעים, סופו להתעכב ולעמוד עם חטאים, ולבסוף לקבוע את מקומו ולשבת בקביעות בחברת לצים [רד"ק, תורה תמימה]. עם זאת, ישנה גישה הסבורה כי דווקא העמידה חמורה מן ההליכה, והישיבה חמורה מכולן, ולפיכך חברת הלצים היא ההרסנית ביותר [אבן עזרא]. מנגד, יש המפרשים להפך: ההליכה מסמלת אחיזה חזקה ומתמדת בדרך הרעה, בעוד שהעמידה והישיבה מתארות קרבה ארעית וקלה יותר, והפסוק משבח את מי שנמנע אפילו מקרבה מועטת שכזו [מאירי].
מתוך כך, הפסוק מלמד כי המאושר האמיתי הוא זה השומר על עצמו בשלמות – נמנע מלחטוא בהרהור ובתכנון (עצת רשעים), נשמר מעשיית חטאים בפועל (דרך חטאים), ומרחיק עצמו מדיבורים בטלים והשפעה חברתית שלילית (מושב לצים) [אלשיך].