השלמות הרוחנית של האדם אינה מסתכמת רק בהימנעות מן החטא ומהתרחקות מחברת רשעים, אלא דורשת עשייה אקטיבית של טוב. לאחר שהפסוק הקודם תיאר את ההתרחקות מהרע, הפסוק הנוכחי מציג את השלב הבא: התמסרות מוחלטת לטוב, הנובעת מאהבה ומעשייה לשם שמים, ללא ציפייה לשכר חיצוני [רד"ק, אלשיך, מצודת דוד, מלבי"ם].
המילים כִּי אִם משמעותן "אלא" [ביאור שטיינזלץ], כלומר, במקום ללכת בדרך החטאים, האדם ממקד את חֶפְצוֹ – הרצון הפנימי והשאיפה שלו – בלימוד התורה ובקיום מצוותיה [מאירי]. הפרשנים מציינים כי אדם מצליח ללמוד באמת רק ממקום שלבו חפץ ומושך אותו אליו [תורה תמימה], ויש הסבורים כי נטיית הלב מעידה על החלק הספציפי בתורה שאותו אדם נועד ללמוד ולתקן בחייו [חומת אנך].
הפסוק מציג מעבר מעניין מתּוֹרַת ה׳ לתּוֹרָתוֹ. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שמדובר בתהליך התפתחותי של הלומד: בתחילת הדרך התורה נחשבת ל"תורת ה׳", אך לאחר שהאדם עמל בה, שוקד עליה לשמה וקונה בה ידע והבנה, היא הופכת להיות "תורתו" שלו, והוא אף זוכה לחדש בה חידושים, טעמים ורעיונות משלו [רש"י, רד"ק, מאירי, תורה תמימה, ביאור שטיינזלץ, מצודת דוד, חומת אנך].
גישה נוספת רואה בשני המושגים חלוקה של רבדי התורה. תּוֹרַת ה׳ מייצגת את החלקים הנסתרים, סודות הבריאה וידיעת ה׳, שאותם האדם יכול רק לשאוף ולחפוץ להבין, גם אם לא ישיגם בשלמות. לעומת זאת, תּוֹרָתוֹ מייצגת את תורת האדם – החלק המעשי, ההלכות הפשוטות וההדרכה לחיי היום-יום, שאותם הוא מסוגל להבין ושבהם עליו לעסוק בפועל [אלשיך, מלבי"ם]. בדומה לכך, יש המפרשים שקודם על האדם ללמוד את ההלכות הנצרכות לחייו, ורק לאחר מכן להעמיק בשאר חלקי התורה [חומת אנך].
המילה יֶהְגֶּה מתפרשת על ידי חלק מהפרשנים כפעולה של מחשבה והרהור עמוק בלב בלבד [רש"י], בעוד אחרים סבורים שהיא כוללת גם דיבור ולימוד בפה [מצודת ציון, ביאור שטיינזלץ]. מטרת ההגייה היא להשקיע את המחשבה בתורה כך שכל מעשי האדם יהיו לשם שמים [רד"ק].
הדרישה להגות בתורה יוֹמָם וָלַיְלָה אינה בהכרח דרישה להתנתק לחלוטין מצרכי הקיום, אלא קריאה לנצל כל עת פנויה ממלאכה לטובת הלימוד [רד"ק, מאירי]. יתרה מכך, קיום מצוות תמידיות, כגון הנחת תפילין או קריאת שמע של שחרית וערבית, נחשב לאדם כאילו עסק בתורה ביום ובלילה ברציפות [רד"ק].