הווייתם של הרשעים מנוגדת לחלוטין ליציבותו ולפוריותו של הצדיק. בעוד הצדיק מדומה לעץ שתול המעניק פרי וצל, הרשעים חסרי שורש, נטולי תכלית אמיתית, וקיומם תלוי בגירויים חיצוניים הסוחפים אותם ממקום למקום.
הקביעה לֹא־כֵן הָרְשָׁעִים באה להדגיש כי הצלחתם אינה דומה כלל להצלחתו של הצדיק [אלשיך, מצודת דוד]. אדרבה, הם נמשלים כַּמֹּץ, שהוא קש דק, פסולת התבואה והעטיפה הריקה של הגרגרים [רש"י, רד"ק, מצודת ציון, אבן עזרא, ביאור שטיינזלץ]. הדימוי למוץ ממחיש את ההבדל המהותי בין נפש הצדיק, הדומה לדגן הכבד והיציב, לבין הרשעים שאין בהם צמיחה או עמידה עצמאית [אבן עזרא, ביאור שטיינזלץ].
הפרשנים מתייחסים לשאלת שגשוגם הזמני של הרשעים בעולם. לעיתים נדמה כי דרכם צלחה, אך זוהי אשליה. כשם שהמוץ רוכב על גבי השיבולת ונראה כמוצלח עד לשעת הקציר, כך הצלחתם של הרשעים מתקיימת רק עד שעת פקודתם מן העולם. לאחר מכן, רוח הטומאה שיצרו במעשיהם תעיף אותם אל עונשם [אלשיך]. תפיסה זו מתחברת גם לאלו הרודפים אחר ממון; הצלחתם החומרית אינה נצחית ואף אינה תמידית בעולם הזה, שכן העושר קל לאבדן ממש כשם שהמוץ הקל מתעופף ברוח [מאירי]. תלישות זו היא מנת חלקו של מי שאינו עוסק בלימוד התורה ובהוראתה [תורה תמימה].
המילים אֲשֶׁר־תִּדְּפֶנּוּ מתארות פעולה של דחיפה והכאה [מצודת ציון]. הרוח הודפת את המוץ לכל עבר, ובכך ממחישה את חייהם של הרשעים, שאינם מוצאים מנוח ורצופים במכאובים [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ]. מעבר לפגיעה בעצמם, תנועתם של הרשעים מזיקה לסביבתם. בניגוד לצדיק המעניק טובה, הרשעים דומים למוץ הנדף ברוח המכה בפניהם ובעיניהם של עוברי אורח, וגורם נזק לבתים ולגינות [רד"ק]. בסופו של דבר, הרשעים יאבדו מן העולם במהירות ובקלות, כפי שהרוח מעיפה את המוץ [רד"ק].