תהלים, פרק א׳, פסוק ג׳

שכרו של האדם הדבק בטוב הוא חיות רוחנית וגשמית מאת ה', והוא נמשל כְּעֵץ שָׁת֢וּל שעקר את עצמו מתאוות העולם וניטע במקום של קדושה. הוא נטוע עַֽל־פַּלְגֵי־מָיִם, שהם תעלות הזורמות לכיוונים שונים ומסמלות את רובדי התורה, ולכן הוא אינו תלוי בחסדי הגשמים ולעולם אינו צמא. בזכות הקרבה למקור המים, את פִּרְי֨וֹ יִתֵּ֬ן בְּעִתּ֗וֹ וישפיע מחכמתו ומעשיו הטובים לאחרים בדיוק בזמן הראוי, וְעָלֵ֥הוּ לֹֽא־יִבּ֑וֹל וינשור, שכן אפילו שיחות החולין והאמצעים הגשמיים השומרים על תורתו מלאים במוסר ונותרים רעננים. חיוניות זו מבטיחה כי וְכֹ֖ל אֲשֶׁר־יַעֲשֶׂ֣ה יַצְלִֽיחַ, כך שיזכה לשפע חומרי במעט מאמץ, וצאצאיו ילכו בדרכיו וישגשגו כמותו.