מזמור זה פותח בהצהרה אלוהית המבטיחה ניצחון והגנה למנהיג נבחר. המילים מתארות מצב שבו ה' לוקח על עצמו את ניהול המערכה, ומורה לאותו מנהיג לשבת בבטחה ולצפות במפלתו המוחלטת של האויב.
סביב זהות הדמות שאליה פונה ה' במילים לַֽאדֹנִ֗י קיימת מחלוקת מרכזית. גישה אחת, הנשענת על מדרשי חז"ל, מפרשת כי הפסוק עוסק באברהם אבינו, שאומות העולם נהגו לכנותו "אדוני" [רש"י, מצודת דוד, תורה תמימה]. לפי פירוש זה, הפסוק מתאר את המלחמה בארבעת המלכים. כאשר נשאל אליעזר עבד אברהם כיצד ניצח אדונו צבא כה עצום, הוא השיב כי ה' אמר לאברהם לשבת בביטחון בעוד ה' עצמו נלחם עבורו והופך עפר לכלי נשק. באותו הקשר, המזמור גם רומז להעברת הכהונה משם בן נח לאברהם, לאחר ששם הקדים את ברכת אברהם לברכת ה' [תורה תמימה, רד"ק].
מנגד, פרשנים רבים מקשים על גישה זו, שכן המזמור פותח במילים לְדָוִ֗ד מִ֫זְמ֥וֹר. לכן, הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהמזמור נכתב על דוד המלך. המילה לַֽאדֹנִ֗י מוסברת בכך שהמזמור לא חובר על ידי דוד עצמו, אלא על ידי אחד המשוררים בחצרו, או שנועד לשירה על ידי הלויים במקדש, אשר פנו אל דוד מלכם בתואר "אדוני" [רד"ק, אבן עזרא, המאירי, שטיינזלץ].
גישה המשלבת בין הדברים רואה בפסוק ממד נבואי ומשיחי. דוד המלך חיבר את המזמור מתוך הבנה שכשם שה' מסר ארבעה מלכים ביד אברהם בעבר, כך הוא עתיד למסור את ארבע המלכויות שישעבדו את ישראל לידי מלך המשיח, שהוא מזרע דוד [אלשיך].
הפרשנים המייחסים את הפסוק לדוד מציעים רקעים היסטוריים שונים לאמירתו: יש שרואים בכך הבטחה בתחילת מלכותו מול אלו שערערו על שלטונו [המאירי], או הוראה להמתין בסבלנות עד שתסתיים מלכות שאול [רד"ק]. אחרים מקשרים זאת לשלב שבו אנשי דוד השביעו אותו שלא לצאת עמם עוד לקרב כדי לא לסכן את חייו [אבן עזרא], או לתקופת המלחמה בבני עמון, אז נשאר דוד בירושלים. לפי תיאור זה, כשם שה' יושב על כסא ההנהגה העליון, דוד יושב על כסא המלכות הארצי כיד ימינו של ה' [מלבי"ם].
ברמת ביאור המילים, המילה נְאֻם משמעותה דבר ה' [שטיינזלץ]. ההוראה שֵׁב לִֽימִינִ֑י מתפרשת כקריאה להמתין ולהתעכב בציפייה לישועה, שכן ישיבה מבטאת המתנה [רש"י, שטיינזלץ]. זוהי קריאה לחסות בכוח ימינו של ה' [המאירי], או לשבת בבית ה' ולעבוד אותו, מתוך ביטחון שימין ה' היא זו שתעשה את החיל במלחמה ולא כוח צבאי אנושי [אבן עזרא].
ההבטחה עַד־אָשִׁ֥ית אֹ֝יְבֶ֗יךָ הֲדֹ֣ם לְרַגְלֶֽיךָ מתארת את ההשפלה המוחלטת של האויבים. הֲדֹ֣ם הוא שרפרף המונח תחת רגליו של היושב על הכסא [מצודת ציון]. ה' מבטיח להכניע את האויבים עד שיהפכו למרמס תחת רגלי המלך [אבן עזרא, מצודת דוד]. המילה עַד אינה מציינת גבול שבו תסתיים ההשגחה, אלא מבטיחה שלאחר שהאויבים יוכנעו, המלך יעמוד לבטח לעולם וה' לא יעזוב אותו [המאירי]. מלך היושב על כסא זקוק להדום לרגליו, ולכן ה' הופך את אויביו של דוד להדום זה [מלבי"ם].