הפסוק מתאר את משפטו המוחץ של ה' באומות העולם ואת התבוסה המוחלטת של אויביו בשדה הקרב. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא כי ה' יעשה דין ומשפט בעמים, עד שמקום המלחמה יהיה מָלֵא גְוִיּוֹת, כלומר גופות של פגרים מתים שניגפו במלחמה.
באשר למשמעות המילה מָלֵא, קיימות מספר גישות. יש המפרשים מילה זו כלשון של אסיפה וקיבוץ, כלומר ה' ישפוט אסיפה גדולה של פגרים או יקבוץ עמים רבים למלחמה [רש"י, מאירי]. פרשנות אחרת גורסת כי משמעות המילה היא כריתה והשמדה [מלבי"ם]. לעומת זאת, יש המציעים קריאה שונה לחלוטין, לפיה המילה מתייחסת למי שעושה את הדין – כלומר, מי שצבאו גדול ומלא בגופות של חיילים, הוא זה שישפוט את הגויים [אבן עזרא].
הפרשנים מעלים רובד נוסף לשאלה מדוע הפסוק משתמש דווקא במילה גְוִיּוֹת (גופים) ולא בנפשות. יש המסבירים זאת על דרך הסוד, שכן ייתכן שנפש אחת התגלגלה במספר דורות ונהרגה על ידי הגויים כמה פעמים בגופים שונים. לעתיד לבוא, ה' ינקום את דמם של ההרוגים מישראל וידון את האומות על כל גוף וגוף בנפרד, ולכן העונש יהיה כפול ומכופל [אלשיך]. גישה מטאפורית שונה מציעה כי לאחר שה' מכה את מלך האויב, העם נותר כגוף ללא ראש, ולכן נותרו רק "גויות" חסרות הנהגה שנידונות [מלבי"ם].
בחלקו השני של הפסוק, מָחַץ רֹאשׁ עַל אֶרֶץ רַבָּה, מתוארת המכה הניצחת. רוב הפרשנים מסכימים כי ה' מכה ומוחץ את ראשי האויבים עד שייפלו ארצה ולא יקומו. המילה רֹאשׁ מפורשת כשם עצם קיבוצי המכוון לראשים רבים [רד"ק], או כמטפורה למנהיג המדינה ולמלך [מלבי"ם]. יש המזהים "ראש" זה עם דמויות היסטוריות או רוחניות ספציפיות, כדוגמת פרעה מלך מצרים [רש"י], או שרו של טיטוס מרומי [אלשיך].
הביטוי אֶרֶץ רַבָּה זוכה אף הוא למספר פירושים. הפירוש הפשוט הוא ארץ גדולה וחשובה [מצודת ציון], כמו אימפריית מצרים ששלטה על עמים רבים [רש"י], או יבשות גדולות וחזקות כגון מדי ופרס, בניגוד לאיים קטנים [אבן עזרא]. פירוש חלופי מציע כי המילה "רבה" אינה מתארת את גודל הארץ, אלא את עוצמת ההכאה – מכה רבה וגדולה על הארץ שממנה לא יוכלו לקום [מצודת דוד]. לצד זאת, קיימת מסורת פרשנית המזהה את "ארץ רבה" עם מקום גיאוגרפי ספציפי – עיר הבירה רבת בני עמון, וקושרת את הפסוק למלחמה היסטורית בעיר זו [רד"ק, אבן עזרא בשם ר' משה, מלבי"ם].
לבסוף, הפרשנים נחלקים לגבי התקופה שאליה מכוון הפסוק. בעוד שיש הרואים בו תיאור היסטורי של מפלת מצרים על שפת ים סוף [רש"י], אחרים מפרשים אותו כנבואה לעתיד לבוא. לפי גישה זו, הפסוק מתאר את המלחמה שבה יתקבצו העמים על ירושלים, ואת נקמתו העתידית של ה' באמצעות מלך המשיח בארבע המלכויות שהצרו לישראל לאורך ההיסטוריה [מאירי, אלשיך].