סיומו של המזמור מציג תמונה דרמטית של דמות מנצחת העוצרת לשתות מנחל, פעולה המביאה להתרוממותה. הפרשנים מציעים מגוון נקודות מבט היסטוריות, מטאפוריות ורעיוניות כדי לבאר את זהות הדמות, את טיבו של הנחל ואת משמעות הרמת הראש.
הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא קריאת הפסוק כמשל לניצחון צבאי מוחלט ונקמה באויבים. הביטוי מִנַּחַל בַּדֶּרֶךְ יִשְׁתֶּה מתאר מציאות שבה המנצח מפיל חללים רבים כל כך, עד שדמם זורם כנחל, וממנו הוא "שותה" כביכול כדי לרוות את צמאונו לנקמה [רד"ק, מצודת דוד, המאירי, אלשיך]. השתייה בדרך מסמלת חירות מוחלטת והיעדר התנגדות; כשם שאדם שותה ללא מפריע מנחל ציבורי המופקר לכל, כך הופקרו דמי האויבים ואין מי שימנע בעדו [מצודת דוד, אבן עזרא]. פירוש נוסף קובע כי מחנהו של המנצח היה כה עצום, עד שנאלץ לצעוד בדרכים שבהן זורמים נחלים כדי לספק מים לחייליו, והם שתו מנחלי האויב ללא כל פחד [אבן עזרא, ביאור שטיינזלץ]. בעקבות הניצחון והשליטה המוחלטת שהעניק לו ה׳, עַל־כֵּן יָרִים רֹאשׁ – הוא מתנשא, זוכה לגדולה ומרים את ראשו בגאווה על כל אויביו [רד"ק, מצודת דוד, אבן עזרא, המאירי].
מנגד, קיימת גישה פרשנית הרואה בפסוק תיאור של גאוות האויב בטרם מפלתו, ולא שיר הלל למנצח. לפי קו מחשבה זה, הפסוק רומז למלכים רבי עוצמה כמו פרעה מלך מצרים או סנחריב מלך אשור. מכיוון שמלך כזה מִנַּחַל בַּדֶּרֶךְ יִשְׁתֶּה – כלומר, ארצו מושקית בשפע ממימי נהרות אדירים כמו הנילוס ואינה זקוקה לחסדי שמיים ולמי גשמים – הדבר גורם לו ליהירות. עַל־כֵּן יָרִים רֹאשׁ מתפרש כאן כהשתבחות והתפארות בגודלו, עד כדי אמירת "לי יאורי ואני עשיתיני", או כהתפארותו של סנחריב ששתה ממימי הירדן במסע כיבושיו [רש"י, המאירי].
נקודת מבט ייחודית מפרשת את הפסוק במישור הגיאוגרפי והמדיני, ולפיה המילה ראש מכוונת לעיר בירה, ובפרט לעיר רבת עמון שכונתה "עיר המים". אותה עיר בירה שותה מן הנחל הסמוך אליה, ובכך היא מתרוממת ומתנשאת על פני שאר המדינה, המדומה לגוף [מלבי"ם].
לבסוף, יש המעניקים לפסוק רובד משיחי, ורואים בנחל הגועש משל לאומות העולם ולמלכויות השונות שקמות לאורך ההיסטוריה כדי להצר לישראל, בדומה לגלי הים השוטפים. חרף כוחן של אומות אלו, המשיח הוא שירים את ראשו לבסוף, יתגבר עליהן ויזכה להצלחה ולממשלה עליונה [אלשיך, המאירי].