ההודאה לה' משלבת בין עולמו הפנימי והאישי של האדם לבין המרחב הציבורי והקהילתי, מתוך מטרה להשריש את האמונה בהשגחת ה' ובבריאת העולם.
המילה הַלְלוּיָהּ משמשת בשתי משמעויות מקבילות: מצד אחד, זוהי מילה אחת המהווה שיר תהילה מורחב לה' [ביאור שטיינזלץ, מנחת שי]. מצד שני, זוהי קריאה של המשורר אל הקהל ואל המשוררים האחרים להלל את ה', תוך שהוא מצהיר שגם הוא עצמו מצטרף ויודה לו [אבן עזרא, מצודת דוד, רד"ק].
ההכרזה אוֹדֶה ה' בְּכָל לֵבָב מתפרשת ברובד הבסיסי כהודאה מתוך כוונה שלמה ומוחלטת [רד"ק]. עם זאת, פרשנים רבים רואים בביטוי רמז לעבודת ה' בשני היצרים – יצר הטוב ויצר הרע. לפי גישה זו, האדם נקרא להכניע גם את כוחותיו הגופניים והחומריים לעבודת ה', ולהשתמש בהם רק כדי להביא את הנפש לשלמות [מאירי, אלשיך]. אף שההודאה היא עניין פנימי המסור ללב, וידוע כי ה' בוחן כליות ולב, ישנה חשיבות עצומה לאמירת התפילה בפה דווקא. הוצאת המילים מהשפתיים והנעת האותיות מעוררות כוחות רוחניים ויוצרות אורות חדשים בעולם [חומת אנך].
המשך הפסוק, בְּסוֹד יְשָׁרִים וְעֵדָה, מציג את המסגרת שבה נעשית ההודאה. משמעות המילה בְּסוֹד היא מקום התוועדות, מועצה, או עצה הניתנת בסתר. יש המפרשים זאת גם מלשון "יסוד", שכן העצה היא התשתית לכל מעשה [ביאור שטיינזלץ, מצודת ציון].
באשר לזהות הקהלים המשתתפים בהודאה, קיימות מספר הבחנות בקרב הפרשנים:
הבחנה אחת היא בין הסתר לגלוי: המשורר מודה לה' גם בסתר (בְּסוֹד) וגם בפרהסיה ובגלוי (וְעֵדָה) [אבן עזרא].
הבחנה שנייה היא מעמדית ורוחנית: יְשָׁרִים הם יחידי הסגולה, אנשי החכמה המבינים את סודות האלוהות, בעוד שעֵדָה מתייחסת לכלל המון העם, השומעים את הדברים ונסמכים על המסורת המקובלת של חידוש העולם וההשגחה [מלבי"ם, מאירי]. ברוח דומה, ההודאה נעשית על פי הדרכתם של ישרי הלב, שיחד איתם מסכים שאר העם [מצודת דוד].
הבחנה שלישית נוגעת לממדי הזמן והקיום: יְשָׁרִים מסמלים את המלאכים בעולמות העליונים, שהם ישרים מטבעם וחסרי יצר רע, ואילו עֵדָה מסמלת את עדת ישראל בעולם הזה ולאחר תחיית המתים. המשורר מצהיר כי ישבח את ה' בכל שלבי הקיום הללו [אלשיך].
לצד החלוקות הללו, ישנה גישה המאחדת את המושגים ורואה ביְשָׁרִים ובעֵדָה תיאור זהה לעם ישראל כולו. הם נקראים ישרים משום שהם נוהגים על פי משפטי ה', וההודאה נעשית בעצתם ומתוך הסכמה לאומית אחידה [רד"ק].