מעשי ההשגחה והנסים ההיסטוריים אינם אירועים חולפים, אלא ציוני דרך נצחיים המותירים רושם בלתי מחיק לאורך זמן. דרך גילויים אלו, הבורא חושף את רחמיו העמוקים ואת רצונו להנחות את האדם לדרך ישרה ולקרבו אליו.
הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא כי המילים זֵכֶר עָשָׂה לְנִפְלְאוֹתָיו מתייחסות בראש ובראשונה לנסים העצומים של יציאת מצרים, שהיו כה אדירים עד שהם נזכרים בכל דור ודור [רד"ק, מאירי, ביאור שטיינזלץ]. כדי לשמר זיכרון זה, קבע ה' מערכת מעשית של שבתות, מועדים ומצוות רבות שנועדו להזכיר את יציאת מצרים באופן תדיר [רש"י], וכן ציווה על שמירת סמלים מוחשיים, דוגמת צנצנת המן שהונחה למשמרת בתוך אוהל מועד [מצודת דוד].
מטרת קביעת הזיכרון אינה רק היסטורית, אלא בעלת משמעות אמונית וחינוכית. מכיוון שה' אינו משנה את חוקי הטבע בכל עת, הנסים החד פעמיים נועדו להוכיח שהוא הבורא ושליט הבריאה. הזיכרון שנקבע לאותם נסים מייתר את הצורך בעשיית נסים גלויים תמידיים [מלבי"ם], ונועד לעורר את בני האדם להיטיב את דרכם כדי שיזכו לשכר [מצודת דוד]. מעבר לכך, יש הסבורים כי ה' ממשיך לעשות נסים גם בכל דור ודור, ונסים עכשוויים אלו משמשים בעצמם כתזכורת לפלאי יציאת מצרים הראשוניים [רד"ק, אבן עזרא].
מנקודת מבט פנימית ועמוקה יותר, הזיכרון אינו רק ציון של מאורע מהעבר, אלא התעוררות רוחנית מחודשת. בכל שנה, ביום שבו התרחש הנס ההיסטורי, חוזרים ומאירים אותם כוחות רוחניים שפעלו אז, ומביאים עמם שפע של רווח והצלה לישראל. לפיכך, הזיכרון הוא למעשה פעולה מתמדת של הארת אותם נסים בכל דור מחדש [חומת אנך].
החלק השני של הפסוק, חַנּוּן וְרַחוּם ה', מסביר את המניע לעשיית הנסים ולקביעת הזיכרון. חנינתו ורחמיו של ה' הם אלו שמובילים אותו להראות את כוחו [מאירי], להיענות לזעקת הסובלים [אבן עזרא], ולרצות להצדיק ולזכות את בניו [רש"י]. יש המבחינים בין שתי המידות: המילה חַנּוּן מתייחסת לחסד שנעשה לאבות האומה שמצאו חן בעיני ה', או לחסד שהתגלה בעצם רגע התרחשות הנס. לעומת זאת, המילה וְרַחוּם מתארת את הרחמים על הסבל של ישראל במצרים, או את הרחמים המתעוררים מחדש בכל שנה במועד שבו התרחש הנס [מלבי"ם, חומת אנך]. בסופו של דבר, התכלית המרכזית של זיכרון הנסים אינה רק כדי שלא נשכח את עצם היציאה ממצרים, אלא כדי שנזכור תמיד את מידותיו של ה' – את היותו חנון ורחום [אלשיך].