מול הצלחתו של הצדיק, מתעוררת תגובתו הקשה של הרשע. כאשר הוא רואה את מעשיו הטובים, עושרו וכבודו של הצדיק, הוא מתמלא בקנאה עזה שמובילה אותו לתסכול וחוסר אונים. לפי גישה אחת, תגובת הרשע בנויה באופן הדרגתי ומקבילה לשלבי הצלחתו של הצדיק: תחילה הוא כועס על כך שה' מציל את הצדיק מצרה, לאחר מכן התסכול גובר כשהצדיק מנצח את אויביו, ולבסוף, כשהצדיק מגיע לשיא כבודו, תקוותם של כלל הרשעים אובדת לחלוטין [אלשיך].
רָשָׁע יִרְאֶה וְכָעָס: הרשע מביט בהצלחת הצדיק ומתמלא בזעם. המילה וְכָעָס משמשת כאן כפועל המבטא את עצם פעולת הכעס, ולכן היא מנוקדת בהתאם [רש"י, מנחת שי].
שִׁנָּיו יַחֲרֹק: מתוך קצף וזעם, הרשע שוחק, קופץ וטוחן את שיניו זו בזו [מצודת ציון, מאירי]. פעולה פיזית זו מבטאת את רצונו העז לנקום; אילו רק היה לו הכוח להשמיד את הצדיק ולהרע לו, היה עושה זאת ללא היסוס [רד"ק, אבן עזרא].
וְנָמָס: למרות זעמו, הרשע נותר אבוד וחסר אונים. ליבו מתמוסס וקורס בקרבו מרוב דאגה וקנאה, מתוך הבנה שאין ביכולתו להוציא את זממו אל הפועל ולפגוע בצדיק [רד"ק, מצודת דוד, מאירי, ביאור שטיינזלץ].
תַּאֲוַת רְשָׁעִים תֹּאבֵד: הפרשנים נחלקו לגבי מהותה של אותה תאווה. רוב הפרשנים מסבירים כי מדובר בתשוקתם של הרשעים לראות במפלתו של הצדיק ולהרע לו. לעומת זאת, יש המפרשים שהכוונה היא לטובה ולשפע שהרשעים מתאווים להשיג עבור עצמם [רד"ק, ביאור שטיינזלץ]. בין כך ובין כך, תקוותם תתפוגג כעשן והם לעולם לא יצליחו להגשים את משאלות לבם [מצודת דוד, מלבי"ם, מאירי].