השלמות האנושית נמדדת ביכולתו של האדם לשלב בין נדיבות לב כלפי הזולת לבין התנהלות אישית מחושבת ואחראית. לאחר שהוזכרו קודם לכן מצוות שבין אדם למקום, הפסוק עובר לעסוק בהנהגות שבין אדם לחברו [מלבי"ם]. המילים טוב איש משמעותן "אשרי האיש" [רד"ק], או קריאת התפעלות: "מה טוב הוא האיש" [אבן עזרא]. אדם זה מתאפיין בכך שהוא חוֹנֵן וּמַלְוֶה, כלומר מעניק מתנות לאביונים ומלווה להם בעת צרתם, מבלי להתחמק ולהמציא תירוצים שאין ביכולתו לעזור [רש"י]. הפרשנים מבחינים בין שני סוגי הנתינה: בעוד שהמילה "חונן" מתייחסת לנתינת צדקה מוחלטת כחיקוי למידת החסד של ה' [אבן עזרא], הפועל "מלוה" מתייחס להלוואה ללא ריבית [ביאור שטיינזלץ], המיועדת במיוחד לעניים צנועים שמתביישים לקבל מתנת חינם [רד"ק].
החלק השני של הפסוק, יְכַלְכֵּל דְּבָרָיו בְּמִשְׁפָּט, עוסק בדרך שבה אדם מנהל את ענייניו. הפועל "יכלכל" משמעותו סיפוק צרכים והזנה [מצודת ציון], והמילה "דבריו" מכוונת לענייניו והנהגותיו הכלליים של האדם [מלבי"ם]. רוב הפרשנים מסכימים כי פסוק זה מציג את "דרך האמצע" המאוזנת. מצד אחד, האדם אינו פורש מהנאות העולם לחלוטין, אך מצד שני אינו מפריז בהן [רד"ק]. איזון זה בא לידי ביטוי מובהק ביחסו לכסף ולצדקה: האדם מתבקש לנהל את צעדיו במשפט, כך שלא יפזר את כל ממונו לצדקה עד שיישאר עני ויזדקק בעצמו לבריות [רד"ק, מאירי]. התנהלות שקולה זו מבטיחה שהאדם לא יתחרט על נדיבותו בעתיד וינטוש את דרך הצדקה, כפי שעלול לקרות למי שמפזר את כל הונו ללא הגבלה בניסיון לנהוג לפנים משורת הדין [אלשיך].
הפרשנים מציגים גישות שונות לאופן שבו בא לידי ביטוי אותו "משפט" ואיזון. יש המפרשים שהאדם מכלכל את צרכיו האישיים, כמו מאכל ולבוש, בצמצום ובמידה, וחס על נכסיו כדי שיוכל להפנות את כספו לעניים. בכך זכותו כפולה: הוא קמצן כלפי עצמו אך פזרן כלפי האביונים [רש"י, מצודת דוד]. גישה אחרת מסבירה שהמשפט מתבטא בשיקול הדעת למי לתת: האדם בוחן כל מקרה לגופו ומחליט מתי נכון לתת צדקה ומתי עדיף להעניק הלוואה [ביאור שטיינזלץ]. נוסף על כך, המשפט מצביע על יושר מוחלט בעסקים, כך שהאדם נמנע מכל עוול או רמאות [מלבי"ם]. על פי גישה רחבה יותר, הנהגה מאוזנת זו אינה תקפה רק לענייני ממון, אלא לכלל המידות והרגשות האנושיים, כגון אהבה, שמחה וגבורה, שבהם יש לנהוג תמיד בדרך האמצע [רד"ק].
בהקשר של פיזור הכספים, מודגש כי עדיף לחלק סכומים קטנים לעניים רבים או בפעמים רבות, מאשר לתת סכום גדול לאדם אחד בפעם אחת. נתינה מתמדת זו מפתחת ומעוררת באדם את מידת הנדיבות באופן עמוק ויציב לאורך זמן [מאירי]. מעבר לכך, חז"ל למדו מפסוק זה הדרכה מעשית לניהול כלכלת המשפחה: על האדם לאכול ולשתות בפחות ממה שיש לו, להתלבש בהתאם למה שיש לו, אך לכבד את אשתו וילדיו ולדאוג להם אף יותר ממה שיש לו, שכן הם תלויים בו לחלוטין [תורה תמימה].