במציאות חיים רצופת משברים וחוסר ודאות, מתגלה לעיתים קרובות ישועה פתאומית דווקא מתוך הקושי העמוק ביותר. הופעתה של רווחה זו מיועדת לאנשים ההולכים בדרך ישרה, והיא נובעת מתוך מידות של חסד ומשפט, או לחלופין משקפת את אופיו המוסרי של האדם עצמו.
הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא כי המילה בַּחֹשֶׁךְ משמשת כדימוי לתקופות של צרה ומצוקה, ואילו המילה אוֹר מסמלת רווחה, ישועה והצלה מצרות אלו [רד"ק, אבן עזרא, מאירי]. הפועל זָרַח מפורש לרוב כפועל יוצא, כלומר ה׳ הוא זה שמזריח ומאיר את האור לישרים [רש"י, מאירי, מלבי"ם]. על פי הגישה המדרשית, ה׳ אינו רק שולח את האור, אלא הוא כביכול בעצמו נעשה לאור עבורם [רש"י, מאירי].
הפרשנים חלוקים באשר למהותו המדויקת של אותו חושך. יש שרואים בו צרה כללית שבאה על העולם [אבן עזרא, מאירי], ויש המפרשים זאת כייסורים אישיים שאדם חווה בעולם הזה, כאשר ה׳ מאיר לו פנים כך שהקושי עצמו הופך לטובתו ולתשועת נפשו [מלבי"ם]. גישה אחרת מעתיקה את המשמעות לעולם הבא, ומסבירה כי בעת רדת חושך הגיהינום, ה׳ יזריח אור לישרים ולא ינכה משכרם על הטוב שקיבלו בחייהם [מצודת דוד]. מנגד, קיים פירוש אלגורי הרואה בחושך מצב של היעדר תורה ובורות. לפי תפיסה זו, זריחת האור היא לימוד תורה טהורה ללא פניות לתלמידים ראויים, במקומות שבהם היא חסרה [אלשיך].
חלקו השני של המשפט, חַנּוּן וְרַחוּם וְצַדִּיק, מעורר מחלוקת באשר למי שהוא מכוון. הגישה הרווחת מייחסת תארים אלו לה׳, אשר מוציא את הטובים מצרה בזכות רחמיו ושופט אותם בצדק [רד"ק, אבן עזרא, מאירי]. מידות אלו באות לידי ביטוי בהרחבת שכרם של הישרים, במירוק עוונותיהם, או בענישה צודקת על חטאים [מלבי"ם], וכן בחלוקה צודקת של חכמה, עושר וגבורה לכל אדם בהתאם ליכולת הקבלה של נפשו [אלשיך].
לעומת זאת, גישה חלופית מציעה כי הפועל זָרַח יכול להיות מובן גם כפועל עומד, ואז התארים חַנּוּן וְרַחוּם וְצַדִּיק אינם מתארים את ה׳, אלא את האדם הישר עצמו. לפי פירוש זה, האדם המואר הוא זה שלמד לחקות את מידותיו של בוראו ונוהג בחן, ברחמים ובצדק כלפי סביבתו [רד"ק, ביאור שטיינזלץ].