דמותה של ירושלים משלבת בתוכה מציאות פיזית מרשימה, ייעוד לאומי ומשמעות קוסמית נשגבת. הפסוק לוכד את מהותה של העיר כסמל האולטימטיבי של אחדות, המקבץ יסודות שונים לכדי שלמות אחת.
על דרך הפשט, המילים יְרוּשָׁלִַם הַבְּנוּיָה מתארות עיר שלמה ששוקללה בפאר וביופי רב [מצודת דוד, המאירי]. מבחינה היסטורית וטופוגרפית, ירושלים הקדומה ישבה על מספר גבעות סמוכות שייתכן ושימשו כיחידות נפרדות, עד שדוד המלך איחד אותן ושלמה הקיף את כולן בחומה אחת. כך היא הפכה לעִיר שֶׁחֻבְּרָה־לָּהּ יַחְדָּו – עיר שחלקיה השונים חוברו יחד מבחינה פיזית [ביאור שטיינזלץ], ונבנתה כאילו כל הבונים התאגדו יחד כדי לשכלל את יופיה [מצודת דוד], עד שלא נותר בה חלל פנוי שאינו מיושב [המאירי]. בנוסף, בניינה השלם של העיר בא לידי ביטוי בהקמת בית המקדש בתוכה, המאגד בתוכו את השכינה, הארון והמזבח [רש"י].
רובד עמוק יותר קושר בין העולם הזה לעולמות העליונים. הצירוף שֶׁחֻבְּרָה־לָּהּ יַחְדָּו מרמז על החיבור המדויק שבין ירושלים הגשמית של מטה לבין ירושלים הרוחנית של מעלה. שתי הערים מכוונות זו כנגד זו, עד כדי כך שהעומד בשערי העיר התחתונה נחשב כמי שעומד במקביל גם בשערי העיר העליונה [האלשיך]. קשר זה הדוק כל כך, עד שה' קבע שלא ייכנס לירושלים של מעלה בטרם ייכנס לירושלים של מטה [תורה תמימה], ולעתיד לבוא העיר הארצית עתידה להידמות לחלוטין למקבילתה השמימית. כמו כן, ישנו חיבור רוחני והיסטורי בין ירושלים למשכן שילה הקדום, שכן שתיהן חולקות ייעוד דומה של "מנוחה" ו"נחלה" [רש"י].
מבחינה חברתית ולאומית, ירושלים מתוארת כמרכז שואב המאחד את העם. בזמן עלייה לרגל בשלוש הרגלים, או בעתות פחד ומשבר, התכנסו אליה כל תושבי ערי השדה, והיא נראתה ככרך עצום שכל סביבותיו חוברו אליו לנקודה אחת [אבן עזרא, המאירי]. בראייה רחבה יותר, ירושלים היא הלב הפועם של האומה, שאליו מתחברים כל האיברים והפרטים בעם כדי ליצור גוף לאומי אחד שלם [המלבי"ם].
לבסוף, המילה הַבְּנוּיָה נדרשת גם מלשון "בנים", המעידה על עיר שוקקת חיים ומשפחות. פירוש נוסף קושר את הבנייה לחכמת תושביה – "בוניה" הם תלמידי החכמים שבה. על פי גישה זו, ירושלים היא עיר שכל אנשיה חכמים ונבונים, הראויים כולם לשבת יחד במועצה ולהנהיג, וזהו סוד החיבור והאחדות הפנימית השוררת בה [המאירי].