הביטחון השלם של העיר מורכב משני מעגלים המשלימים זה את זה: ההגנה החיצונית מפני איומים, והרוגע הפנימי בתוך הבתים פנימה.
הפרשנים מסכימים כי המילה בְּחֵילֵךְ מתייחסת למערך ההגנה החיצוני של העיר. רובם מבארים כי מדובר בחומה נמוכה וחיצונית המקיפה את החומה המרכזית והגבוהה (ביאור שטיינזלץ, מלבי"ם, מצודת ציון ומאירי), או לשטח הסובב את החומה מבחוץ (אבן עזרא). לעומתם, הרד"ק מפרש כי מדובר בחפירה המקיפה את החומה. אל מול המעגל החיצוני, המילה בְּאַרְמְנוֹתָיִךְ מכוונת אל פנים העיר, אל הבתים המפוארים, ההיכלות והמבצרים שמעבר לחומה (רד"ק, אבן עזרא, ביאור שטיינזלץ, מצודת ציון ומאירי).
המלבי"ם עומד על ההבדל המדויק שבין שני המושגים בפסוק: שָׁלוֹם מבטא את השלום החיצוני מול האויבים מבחוץ, ואילו שַׁלְוָה מייצגת את הרוגע הפנימי של הבית. הבקשה היא שהאויב לא יטיל מצור על העיר מבחוץ ולא יחריב את המבנים בתוכה, כך שישראל ישובו אליה ולא יידעו עוד מלחמה (רד"ק ומצודת דוד).
לצד הפירוש הפיזי והביטחוני, מוענקת לפסוק גם משמעות חברתית ורוחנית. המלבי"ם מסביר כי השלום החיצוני יושג כאשר השבטים השוכנים סביב ירושלים יתאגדו יחד ללא מריבות ומחלוקות, ואחדות זו היא שתביא את השלווה אל פנים הארמונות. האלשיך מוסיף רובד עמוק יותר ומפרש כי כאשר שמו של ה' שהוא "שלום" ישרה על חומות העיר וישמש עבורה כחומת אש מגנה, אז יזכו בני ישראל הדרים בארמונותיה לשלווה אמיתית.