הקריאה לדרוש בשלומה של עיר הקודש קושרת בקשר בלתי ניתן לניתוק בין גורל העיר לבין גורלם של האנשים המוקירים אותה. התפילה על העיר אינה עוסקת רק בחומות ובמבנים, אלא מבטאת כמיהה עמוקה לגאולה, לאחדות ולשלווה פנימית של האומה כולה.
ההוראה שַׁאֲלוּ שְׁלוֹם יְרוּשָׁלִָם מובנת בקרב רוב הפרשנים כציווי ובקשה: התפללו אל ה׳ ודרשו את שלומה של העיר, כדי שתיבנה מחדש ותזכה לישועה [רד"ק, מצודת דוד, מאירי, ביאור שטיינזלץ]. שלום זה אינו רק היעדר מלחמה, אלא הוא מייצג את קיבוץ הגלויות השלם, שכן עד שאלו לא ישובו, לא יהיה לעיר שלום אמיתי מאויביה [רד"ק]. בנוסף, הבקשה מכוונת דווקא לעיר ירושלים עצמה, ולא רק לבית המקדש שבתוכה, כדי להדגיש את מעלתה וקדושתה העצמית של העיר [אלשיך]. מנגד, יש המפרשים את המילה שַׁאֲלוּ כפועל בלשון עבר, המתאר את מנהגם הקבוע של עולי הרגל, אשר היו שואלים תמיד בשלום העיר ומתפללים לנוכחה [אבן עזרא].
בחלקו השני של הפסוק, יִשְׁלָיוּ אֹהֲבָיִךְ, הפנייה משתנה ועוברת לדיבור ישיר אל ירושלים עצמה, כמעין ברכה או תפילה הנאמרת לה [רש"י, אלשיך, מצודת דוד, מאירי]. משמעות המילה יִשְׁלָיוּ היא יחיו בשלווה [ביאור שטיינזלץ, מצודת ציון]. "אוהביה" של העיר הם בני ישראל הנמצאים בגלות ומתאבלים על חורבנה [רד"ק], עולי הרגל והתושבים הקבועים בה [אבן עזרא], וכן צדיקים וגרי צדק שקרנם מתרוממת עם בניינה [תורה תמימה].
הפרשנים מצביעים על קשר סיבתי עמוק בין שני חלקי הפסוק. גישה אחת מסבירה כי ירושלים אינה זקוקה לתפילותיהם של בני האדם, אלא להיפך: הבקשה לשלום העיר נועדה להיטיב עם השואלים עצמם, שכן בזכות הדרישה בשלומה, הם אלו שיזכו לשלווה [אלשיך].
גישה אחרת מעמיקה במשמעות המושגים ומבחינה בין ה"שלום" החיצוני לבין ה"שלווה" הפנימית. שלומה החיצוני של ירושלים תלוי לחלוטין בשלווה הפנימית של אוהביה. העיר מסמלת את אחדות האומה, ולכן אם יהיו בין האנשים ריב ופירוד לבבות, לא ייתכן שלום בירושלים. רק כאשר "אוהביך" יחיו באהבה, באחדות ובשלווה פנימית בינם לבין עצמם, הדבר יוביל בהכרח לשלום החיצוני והמיוחל של העיר [מלבי"ם].