התפילה לשלומה של ירושלים אינה נובעת רק מקדושתה של העיר עצמה, אלא מהקשר העמוק לאנשים הקשורים בה. הפנייה אל העיר מבטאת את הערבות ההדדית ואת התקווה לטובת הכלל.
הפרשנים מציגים גישות שונות לגבי זהות הדובר בפסוק ולגבי משמעות המילים לְמַעַן אַחַי וְרֵעָי. יש המפרשים כי דוד המלך הוא הדובר, המבקש את שלום העיר בעבור כל עם ישראל [רש"י]. לעומת זאת, יש הרואים בדובר את קולו של כל אחד מבני הגלות, אשר אינו מתפלל על העיר רק למען עצמו, אלא בעבור כל אחיו בני ישראל [מצודת דוד], ומתוך תקווה שיזכו לשוב ולהתגורר בה [רד"ק].
זהותם של אותם אחים ורעים זוכה להדגשים שונים. בעוד שחלק מהפרשנים מזהים אותם ככלל האומה או כגולים, אחרים ממקדים זאת בתושבי ירושלים ובמבקרים בה [ביאור שטיינזלץ], או באליטה הרוחנית של העם – הכהנים, הלוויים וחסידי ישראל הדרים בעיר [אבן עזרא].
ההצהרה אֲדַבְּרָה־נָּא שָׁלוֹם בָּךְ, שמשמעותה אמירה ואיחול שלום לירושלים, נועדה להביא לשלמותם של יושבי העיר ולרומם את מעלת המקדש [מאירי]. שלום זה מהווה גם תנאי הכרחי ליציבות חברתית ומדינית, שכן טובת הציבור כולו תלויה בשלום השורר בעיר [מלבי"ם].
זווית ייחודית ושונה לחלוטין מציג האלשיך, המפרש כי הדובר בפסוק אינו אדם, אלא ה׳ עצמו הפונה אל ירושלים. לפי גישה זו, "אחיו ורעיו" של ה׳ הם הצדיקים: קרבת נשמותיהם אליו הופכת אותם ל"אחיו", והיותם שותפים בקיום העולם הופכת אותם ל"רעיו". ה׳ מבהיר לירושלים כי הצדיקים אינם זקוקים לה כדי לזכות בשלווה, אלא להפך – העיר נבנית וזוכה לשלום רק בזכותם ולמענם.