הגאולה השלמה של עם ישראל אינה רק שחרור משעבוד פיזי, אלא בראש ובראשונה היטהרות רוחנית. הבטחה זו מהווה מענה ישיר לחשש שהובע קודם לכן במזמור, שכן אל מול הפחד כי ה׳ ישמור ויזכור את החטאים, באה ההבטחה כי הוא עצמו יגאל את העם מתוכם [אבן עזרא].
השאלה המתבקשת היא כיצד תיתכן גאולה כאשר העם עדיין מלא בחטאים. על כך משיבים הפרשנים במספר דרכים. גישה אחת מסבירה כי הפסוק מתאר תהליך כפול: וְהוּא יִפְדֶּה תחילה את ישראל מבחינה רוחנית, יסלח על חטאי העבר וייטע בלבם רצון לשוב אליו בלב שלם, ורק לאחר מכן יביא את הגאולה הפיזית וישיב את שבותם [רד"ק].
מנגד, יש המבארים כי החטאים כלל לא יעכבו את הגאולה, משום שהם כבר נמחקו והתנקו [מצודת דוד]. לפי קו מחשבה זה, אורך הגלות והייסורים אינם סימן לנטישה, אלא תהליך הדרגתי של פדות ומירוק חטאים. בניגוד לאומות העולם שעונשן נצבר עד להשמדתן, ה׳ מעניש את ישראל בהדרגה כדי לנקותם לחלוטין מִכֹּל עֲוֺנֹתָיו, ולכן אריכות הגלות היא למעשה תהליך של טהרה לטובתם [אלשיך].
לצד הפירושים המתמקדים בחטא עצמו, ישנה התייחסות למשמעות המילה עוון בפסוק. על פי פירוש זה, ההבטחה שיפדה אותם מִכֹּל עֲוֺנֹתָיו אינה מתייחסת לעבירות עצמן, אלא לעונשים הראויים לבוא בגללן. המילה "עוון" משמשת כאן במשמעות של עונש, וההבטחה היא שה׳ יפדה ויציל את ישראל מכל העונשים שנגזרו עליהם בעקבות מעשיהם [מאירי].