כמיהתה העמוקה של הנפש לקרבת ה׳ ולהצלה נמשלת לציפייה הדרוכה ביותר המוכרת לאדם – ההמתנה לעלות השחר. בתוך חשיכת הלילה, בין אם מדובר בלילה ממשי ובין אם זהו משל לגלות, התקווה לאור מסמלת את הכמיהה לישועה, לסיום הסבל ולהתחדשות.
המילה מִשֹּׁמְרִים מתפרשת מלשון שמירה של ממש, אך גם במובן של תקווה, המתנה וציפייה עמוקה [מצודת ציון]. הפרשנים מציעים מספר כיוונים מרכזיים להבנת הדימוי של השומרים לבוקר. הגישה הראשונה מפרשת זאת כפשוטו: הנפש מייחלת לה׳ יותר מציפייתם של שומרי החומות בלילה המייחלים לבוא הבוקר, שכן הבוקר מגלם עבורם את קץ משמרתם, את העזרה ואת היכולת לשוב לישון ולנוח [אבן עזרא, מאירי, ביאור שטיינזלץ]. הכפילות בפסוק, שֹׁמְרִים לַבֹּקֶר, מבטאת את הדרך שבה השומרים מחזקים ומנחמים את עצמם במהלך הלילה הארוך כי הבוקר אכן יגיע בסופו של דבר [אבן עזרא].
גישה שונה לוקחת את הדימוי לעולם התפילה ועבודת ה׳. לפי פירוש זה, הכתוב אינו מדבר על שומרים פיזיים, אלא על חסידים הנמצאים בגלות אשר מנהגם הקבוע הוא לקום באשמורת הבוקר ולהתפלל. המשורר מביע את כמיהתו לה׳ בלילה, מתוך רצון עז להיות מאותם אנשים המקדימים לקום ודורשים את ה׳ מדי בוקר [רד"ק, מאירי].
רובד נוסף בפרשנות מתמקד במשמעות הסמלית של הבוקר כזמן של גאולה, בעוד הלילה משול לזמן של צרות וגלות [מאירי]. מתוך כך, הפסוק מתאר את האדם המצפה לגאולה פעם אחר פעם, קץ אחר קץ [רש"י]. תשוקה זו אינה רק אישית אלא בעלת ממד עליון: הנפש, שהיא חלק מהשכינה הנמצאת אף היא בגלות, משתוקקת לצאת מהמיצר אל הגאולה. כמיהה זו חזקה יותר מציפייתם של אנשים עייפים וישנים לבוקר, הממתינים להתחדשות כוחותיהם [אלשיך].
על עוצמתה הייחודית של הציפייה לה׳ לעומת ההמתנה לבוקר, מוסבר כי בעוד שהמתנה לישועה מידי אדם היא תמיד מסופקת, ההמתנה לבוקר היא ודאית לחלוטין. עם זאת, הבוקר כבול לחוקי הזמן ויגיע רק לאחר שיחלפו שעות הלילה. לעומת זאת, התוחלת והתקווה לה׳ גדולות אף יותר, שכן ישועת ה׳ אינה מוגבלת בטבע ובזמן, והיא מתעלה על כל ציפייה אנושית [מלבי"ם].