תפילתו של דוד בוקעת ממעמקי המערה, מקום של סכנת חיים והסתתרות מפני רודפיו. הפסוק מבטא את המתח העז שבין חוסר היכולת הפיזית להשמיע קול, לבין הצורך הפנימי העמוק לזעוק אל ה'.
בביאור המילה קולי, הגישה המרכזית בקרב הפרשנים היא כי חסרה בה האות ב', ויש לקרוא אותה כאילו נכתב "בקולי" [מצודת דוד, מאירי]. מנגד, יש המפרשים את המילה כפשוטה, כלומר: זהו הקול שלי שאותו אני צועק אל ה' [אבן עזרא].
הפרשנים עומדים על ההבדל שבין הזעקה (אזעק) לבין התחנונים (אתחנן), ומקשרים זאת למצבו של דוד במערה. מכיוון ששאול ואנשיו היו בקרבת מקום, דוד היה נתון בסכנה שכל צעקה, או אפילו תפילה ארוכה בלחש, יסגירו את מיקומו ויובילו למותו. לכן, כלפי חוץ נאלץ דוד לשתוק, אך כלפי ה' הוא יכול לזעוק ולהתחנן בקול מבלי לפחד [מלבי"ם]. ברוח דומה, תפילתו נאמרת בלחש מוחלט, אך הוא מבקש מה' שכשם שהיה זועק אליו במקום בטוח, כך תתקבל עתה תפילתו החרישית כזעקה של ממש [אלשיך].
גישה נוספת מעניקה ממד רוחני לסוגי התפילות השונים שבפסוק. לפי פירוש זה, המילה אזעק רומזת לתפילות הנאמרות בכוח ובקול רם, כדוגמת עניית "אמן", ואילו המילה אתחנן מכוונת לתפילת העמידה (שמונה עשרה) הנאמרת בלחש. נוסף על כך, מוסבר כי בעת צרה אדם אכן צריך להזכיר את זכויותיו ומעשיו הטובים לפני ה' כדי להינצל, אך עליו לעשות זאת ברמז, בצנעה וממעמקי הלב, ולא באמירה מפורשת. הסיבה לכך היא שהתפארות גלויה במצוות עלולה לעורר קטרוג בשמיים, ולכן דוד שוטח את צרתו ומזכיר את זכויותיו מתוך ענווה והכנעה, בידיעה שה' בוחן כליות ולב [חומת אנך].