המשורר מצוי ברגע של שפל פיזי ונפשי עמוק, כשהוא מוקף באויבים וחש שכל דרכי המילוט חסומות בפניו. בתוך הבדידות המוחלטת, הוא פונה אל ה', היחיד שמכיר באמת את כוונותיו הטובות ואת הסכנות האורבות לו בכל צעד.
המילה בְּהִתְעַטֵּף מתארת מצב של חולשה, דכדוך ועילפון [אבן עזרא, ביאור שטיינזלץ]. הפרשנים מסבירים כי בעת צרה, האדם מעונה וכפוף, עד שנדמה כי גופו ורוחו מתקפלים ומתכווצים פנימה לתוך עצמם מרוב ייסורים [רד"ק, מצודת ציון, מלבי"ם]. יש המוסיפים כי התעטפות זו באה לידי ביטוי בגניחות תכופות ורצופות [מאירי].
מתוך מצב זה פונה המשורר לה' ואומר וְאַתָּה יָדַעְתָּ נְתִיבָתִי. המילה נְתִיבָתִי משמעה שביל ומסילה [מצודת ציון], והפרשנים חלוקים לגבי מהות אותה ידיעה אלוהית. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שה' יודע שהמשורר הולך בדרך ישרה, וכי אין בו עוון או כוונה להרע לרודפיו [רד"ק, אבן עזרא, מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ]. דרך זו היא נתיב המצוות, והמשורר מקפיד לנהוג בחסידות גם כשהוא נרדף, כפי שבא לידי ביטוי בכך שנמנע מלפגוע באויביו למרות ההזדמנות שהייתה לו [אלשיך].
מנגד, יש המפרשים את ידיעת ה' כהכרה בסכנות הרבות. ה' יודע כמה מוקשים פזורים באותו נתיב [רש"י]. מכיוון שהאויבים סגרו עליו מכל עבר, המשורר נאלץ ללכת בדרכים עקלקלות ובמסתרים, וה' הוא היחיד שיודע היכן הוא מסתתר [מאירי, מלבי"ם].
על אף חסידותו של המשורר, ועל אף שהוא הולך כפוף ומעונה מבלי לרצות להרע לאיש [מצודת דוד], רודפיו אינם מרפים. בְּאֹרַח־זוּ אֲהַלֵּךְ טָמְנוּ פַח לִֽי, כלומר בכל דרך שיבחר ללכת בה, הם מרגלים אחריו ומניחים לו מלכודות [רד"ק]. האויבים מקיפים אותו מכל צד, וגם אם יבחר כיוון מסוים כדי להימלט, יגלה שדווקא באותו שביל ממש כבר טמנו לו פח [מלבי"ם].