מזמור זה נפתח ברקע היסטורי ונפשי המציב את דוד ברגע של סכנה קיומית, שמתוכו הוא פונה אל ה׳. המילים בִּֽהְיוֹת֖וֹ בַמְּעָרָ֣ה מכוונות לאירוע היסטורי מובהק. הפרשנים מסכימים כי מדובר בשעה שבה שאול המלך רדף אחרי דוד על פני צור היעלים. דוד ואנשיו הסתתרו בירכתי מערה, ולפתע נכנס שאול פנימה. באותו מעמד מתוח, שבו דוד כרת את כנף מעילו של שאול, הוא חיבר ונשא את התְפִלָּֽה הזו [רש"י, רד"ק, מצודת דוד, המאירי ושטיינזלץ].
לגבי משמעות המילה מַשְׂכִּ֥יל, קיימות מספר גישות המשלימות זו את זו. מן ההיבט הפיוטי והמוזיקלי, יש המפרשים כי זהו כינוי לשיר התבוננות [שטיינזלץ], או הוראה לשורר את המזמור על פי נעימה של פיוט מוכר שתחילתו במילה זו [אבן עזרא]. מן ההיבט הרוחני, המילה מצביעה על תפילה גדולה שנועדה לעורר את הלבבות [המאירי].
גישה נוספת קושרת בין המילה מַשְׂכִּ֥יל לבין תעצומות הנפש של דוד. בטבע הדברים, אדם הנתון באימת מוות ומוקף באויבים אינו מסוגל להתפלל מרוב טרדה ופחד. אולם דוד, שהיה "משכיל" ומצליח בכל דרכיו, ניחן בלב יציב שלא נבהל מן הסכנה. עצם היכולת שלו לשאת תפילה שגורה ושוטפת בעודו מסתתר במערה, היוותה עבורו סימן של הצלחה וידיעה ברורה שתפילתו רצויה ומקובלת לפני ה׳ [אלשיך].