קריאה נשגבת מופנית אל הברואים להכיר בגדולת ה' ולגשת אליו מתוך יראה, כבוד וקדושה.
הציווי כְּבוֹד שְׁמוֹ מבקש להעניק לה' את הכבוד הראוי לו, שכן כל שמותיו מעידים על כבודו, ועלינו להתייחס אליו בהתאם [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ, מאירי]. מתן הכבוד מתבטא בדיבור [רד"ק] ובהכרה בקדושת שמו של ה' [רש"י]. לצד ההבנה הפשוטה, יש המפרשים קריאה זו כדרישה רוחנית ועמוקה להשיב את השכינה, הנמצאת כעת בגלות, אל ה' הגדול באמצעות עשיית מעשים טובים [אלשיך]. מזווית אחרת, הציווי מופנה אל מלאכי ה' ושלוחיו, הנדרשים להזמין את עצמם להעניק כבוד לה', לעצור את פעולות ההרס שלהם, ולהיכנע מולו בדממה [מלבי"ם].
החלק השני של הקריאה, בְּהַדְרַת קֹדֶשׁ, מתפרש בשני נתיבים מרכזיים: כמקום פיזי או כמצב תודעתי וחיצוני של האדם העומד מול ה'.
מבחינת המקום, הדרת הקודש היא בית המקדש, מקום משכן השכינה, שבו יש להשתחוות ולהיכנע [מצודת דוד, מאירי, מלבי"ם]. מבט לעתיד מגלה כי במקדש השלישי קדושה זו תהיה גלויה, מהודרת ורוחנית לחלוטין, בניגוד לבתי המקדש הקודמים שבהם הקדושה הייתה נסתרת מעיני בשר ודם [אלשיך].
מבחינת מצבו של האדם, המשמעות היא השתחוויה מתוך יראת כבוד, קדושה והדר [רד"ק, ביאור שטיינזלץ, מאירי]. חז"ל דורשים את המילה בְּהַדְרַת גם מלשון "חרדה", ומלמדים כי העמידה לתפילה צריכה להיעשות מתוך כובד ראש ויראה פנימית. עם זאת, הם שומרים גם על המשמעות הפשוטה של הדר ויופי, ומכאן ההנחיה המעשית להתלבש באופן מכובד ומהודר לקראת התפילה [תורה תמימה]. יתרה מכך, על ידי חזרה בתשובה ומעשים טובים, האדם עצמו יכול להזדכך ולקנות מידה פנימית של הדרת קודש, שתאפשר לו להשתחוות ולעמוד ישירות מול ה' [אלשיך].