קולו העוצמתי של ה' מהדהד במרחבים השוממים, וגורם לטבע עצמו להגיב בזעזוע עמוק. הפרשנים מסכימים כי המילה יָחִיל מבטאת רעידה, חרדה וחלחלה [מצודת ציון, ביאור שטיינזלץ]. משמעות זו מושווית פעמים רבות לכאבים ולצירים העזים של אישה היולדת [רש"י, מלבי"ם], כאשר האדמה מתוארת כמי שבאה עד משבר הלידה כדי לפלוט מתוכה אש וגופרית [מלבי"ם].
קיימת מחלוקת לגבי מושא הרעדה. גישה אחת מפרשת כי הקול מרעיד את יושבי המדבר ואת חיות הבר השוכנות בו, וממחיש את שליטת ה' בסכנות השממה [אבן עזרא, מצודת דוד, אלשיך]. לעומת זאת, גישה אחרת רואה בכך תיאור מושאל, בו המדבר הדומם עצמו חווה מעין "כאב" וזעזוע [רד"ק, אבן עזרא, מאירי]. האזכור של המִדְבָּר דווקא אינו מקרי; בשל היותו אזור ריק מישוב ומבנייה, ניתן להבחין בו ביתר שאת באורכו וברוחבו של הזעזוע [רד"ק].
החלק השני של הפסוק מתמקד במִדְבַּר קָדֵשׁ. על פי מסורת אחת, מדובר במדבר סיני, שנקרא "קדש" משום שעם ישראל התקדש בו, והפסוק רומז למעמד הר סיני ולחרדה הגדולה שליוותה אותו [רש"י, ביאור שטיינזלץ]. מנגד, פרשנים אחרים מסבירים כי זהו פשוט ציון של מדבר גדול, רחב ונורא במיוחד [רד"ק, מצודת דוד, מאירי]. לפי תפיסה זו, רעידת המדבר העצום משמשת כסמל לכך שכוחו של ה' ירעיד את ארצות העמים, ולא יותיר להם שום מקום מפלט, אפילו לא במדברות הנידחים ביותר [רד"ק, מאירי].