קול ה׳ המתגלה בעולם הופך את סדרי הטבע, ומזעזע אפילו את העצמים היציבים והכבדים ביותר כאילו היו יצורים קלילים. התמונה המצטיירת היא של כוח אלוהי המרעיד את הבריאה כולה, עד כדי כך שההרים העצומים נעים ממקומם בקלות.
הפועל וַיַּרְקִידֵם מתאר תנועה של קפיצה, דילוג ורעידה עזה, תופעה טבעית המוכרת כתוצאה מהדף של רעם חזק [אבן עזרא, מצודת דוד, מצודת ציון, מאירי]. הדימויים כְּמוֹ עֵגֶל וכן כְּמוֹ בֶן רְאֵמִים (ראם צעיר) אינם מקריים. בעוד ששור בוגר וכבד אינו נוהג לרקוד כלל, הרי שוולדות הבהמות, כמו העגל והראם הצעיר, מתאפיינים בקלילות, בריצה ובקפיצות טבעיות [מאירי, מצודת ציון, אבן עזרא]. כך, ה׳ מרעיד את העולם כולו וגורם לברואים העצומים ביותר לנוע בקלות ומהירות [ביאור שטיינזלץ].
המילים לְבָנוֹן וְשִׂרְיוֹן (כאשר המילה שריון נכתבת באות שי"ן שמאלית [מנחת שי]) מציינות שמות של הרים גבוהים ומוכרים, והר השריון מזוהה כהר החרמון [רש"י, מצודת ציון, ביאור שטיינזלץ]. יש הרואים באזכורם כפל מליצה שירי הממשיך את תיאור שבירת ארזי הלבנון מהפסוק הקודם [מצודת דוד].
מעבר לתיאור הטבעי, הפרשנים מציעים רובד סמלי והיסטורי להרקדת ההרים. גישה אחת קושרת את הפסוק למעמד הר סיני, ומסבירה כי הארזים וההרים רקדו מפני שבאו לשמוע את מתן התורה [רש"י].
גישה אחרת רואה בהרים משל למלכים גדולים ולמעצמות [מאירי]. לפי קו חשיבה זה, הפסוק מתאר את הניצחונות ההיסטוריים של עם ישראל על אויביו. לְבָנוֹן מסמל את מלכי ארץ כנען שהתאגדו יחד, ושִׂרְיוֹן מסמל את סיחון מלך האמורי. מלכים אלו מיהרו ו"רקדו" בשמחה לקראת מלחמה נגד ישראל, אך למעשה ה׳ הוא שהרקיד אותם וקיבץ אותם יחד כדי להביא למפלתם המוחלטת [אלשיך].