התגלות עוצמתו וכבודו של ה' בעולם באה לידי ביטוי דרך איתני הטבע, כאשר קולו מהדהד בעוז מעל מרחבים עצומים. תיאור זה משמש את הפרשנים כדי להצביע על כוחו האלוהי, בין אם דרך סערות הטבע, בין אם באירועים היסטוריים מכוננים, ובין אם כמשל לניצחון על אויבים.
הגישה המרכזית בקרב חלק מהפרשנים [אבן עזרא, מלבי"ם, ביאור שטיינזלץ] רואה בפסוק תיאור פיזי של כוח ה' המתגלה בעת ירידת גשמים וסערות. קוֹל יְהֹוָה מתייחס לרעם הנשמע מתוך שטף המים, וכאשר הסערה מתעצמת, ה' משמיע את הוד קולו ופוקד על המים. המילה הִרְעִים משמעותה השמעת קול רעש ורעם [מצודת ציון], ולדברי אבן עזרא, פועל זה מושך אליו את המשך הפסוק, כלומר ה' הוא זה שמביא את הרעם על המים הרבים.
לעומת הקריאה הטבעית, קבוצת פרשנים אחרת קושרת את הפסוק לאירועי יציאת מצרים ומתן תורה [רש"י, רד"ק, אלשיך]. לפי גישה זו, קוֹל יְהֹוָה עַל־הַמָּיִם מכוון לקריעת ים סוף. הרד"ק מציין כי הקול הגדול שיצא משמים במעמד הר סיני, עבר תחילה על מי הים. האלשיך מוסיף רובד תאולוגי עמוק ומסביר כי הפסוק בא לאחד שתי הופעות שונות של ה': בים סוף התגלה ה' כגיבור מלחמה העושה שפטים, ואילו בהר סיני התגלה במראה של כבוד. החיבור אֵל־הַכָּבוֹד הִרְעִים מלמד כי אותו "אל הכבוד" מסיני הוא זה שהרעים בגבורתו על המים בים סוף, ובכך נשללת הטעות של אמונה בשתי רשויות שונות.
בנוסף לפירושים אלו, קיימת פרשנות אלגורית הרואה בפסוק הבטחה נבואית [מצודת דוד, המאירי]. לפי תפיסה זו, המים אינם אלא משל לאויבים חזקים ששפע הצלחתם שוטף כנהר. ה' ישאג עליהם בקולו כדי להחרידם ולייבש את כוחם. המאירי מדגיש כי המילה רַבִּים מתפרשת כאן במשמעות של חזקים. עוד הוא מציין כי המילה הִרְעִים נכתבה בלשון עבר למרות שהיא מתייחסת לעתיד, כדרך הנבואה המשתמשת בזמן עבר כדי להדגיש את ודאות התרחשות הדבר. כפל הלשון בפסוק נועד לחזק את המסר ולהעיד על התמדת הפעולה האלוהית [מצודת דוד].