קריאה נשגבת מהדהדת במזמור זה, המזמנת את הכוחות העוצמתיים ביותר בבריאה להכיר במקור הכוח והריבונות ולהעניק לו שבח. קריאה זו מבוטאת במילה הָבוּ, אשר משמעותה נתינה באמצעות דיבור, הודאה ושבח, או לחלופין לשון של הזמנה והכנה. חזרתה של המילה פעמיים בפסוק היא אמצעי סגנוני שנועד לחזק ולהדגיש את הדברים. מטרת הקריאה היא להעניק לה' כָּבוֹד וָעֹז, כלומר להודות ולשבח כי הממשלה, הכבוד והכוח שייכים לו לבדו.
זהותם של בְּנֵי אֵלִים עומדת במוקד הפירוש לפסוק, והפרשנים מציגים מגוון גישות להבנת מושג זה. יש המפרשים כי מדובר במלאכי השרת [מצודת דוד]. לעומתם, גישה אחרת רואה בכך פנייה אל כוחות הטבע הנשגבים, בין אם אלו הכוכבים ומערכות השמים שפועלים על פי רצון ה' [אבן עזרא], ובין אם אלו כוחות איתנים והרסניים של סופות, רעמים וברקים, הנדרשים להרכין ראש ולהזמין את עצמם לשמש כשלוחיו של האל [מלבי"ם].
עם זאת, הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהפנייה מיועדת לבני אדם, ובפרט לעם ישראל. לפי כיוון זה, המילה אֵלִים נגזרת מלשון חוזק, והכוונה היא לאנשים גדולים ובעלי עוצמה [שטיינזלץ, מצודת ציון], או באופן ספציפי לישראל, שהם בניהם של האבות הנבחרים, "אילי הארץ" [רש"י, מאירי]. קשר עמוק לאבות האומה עולה מפירוש נוסף, הדורש את המילה אֵלִים במשמעות של אילים (כבשים), כרמז למסירות הנפש של אברהם ויצחק בעקידה, אשר נשחטו כביכול כאילים. אזכור זה נועד לעורר את לב העם ללכת בדרכם ולירא את ה' [חומת אנך].
מתוך ההבנה שהפסוק פונה לישראל, מתפתחת תפיסה הרואה בעם ישראל כוח רוחני העולה אף על זה של המלאכים. בעוד שמלאכים פועלים על פי תכונה אחת בלבד של חסד או גבורה, ואינם יכולים להוסיף כוח בעולמות העליונים, ישראל מסוגלים להעניק לה' יחד כָּבוֹד וָעֹז באמצעות תשובה ומעשים טובים [אלשיך]. משום כך, הפסוק נתפס גם כנבואה וכקריאה מזרזת לעם ישראל לשוב בתשובה, ובכך לקרב את הגאולה העתידית, את הניצחון במלחמת גוג ומגוג ואת בניין הבית השלישי [מאירי, אלשיך].
לפסוק זה השפעה ישירה גם על עולם התפילה היהודי, והוא מהווה מקור למבנה תפילת העמידה. חז"ל למדו מהמילים בְּנֵי אֵלִים את החובה לומר את ברכת "אבות", ומהמילים כָּבוֹד וָעֹז את התקנה לומר את ברכת "גבורות" [תורה תמימה, רש"י].