לאחר שדוד המלך מביע את שמחתו על כך שה' הוא מעוזו, הוא חותם את המזמור בתפילה החורגת מענייניו האישיים, ומופנית כלפי טובתה והנהגתה של האומה כולה. דוד מוותר על כבודו כמלך וכרועה האנושי של ישראל, ומבקש בענווה שה' בעצמו יהיה הרועה של העם וינהיג אותו [אלשיך].
הבקשה פותחת בפנייה כפולה: הוֹשִׁיעָה אֶת עַמֶּךָ וּבָרֵךְ אֶת נַחֲלָתֶךָ. הפרשנים מסכימים כי מדובר בעם ישראל שה' לקח לו לנחלה [מצודת דוד], ויש שמוסיפים כי הבקשה חלה גם על ארץ ישראל [ביאור שטיינזלץ]. הפנייה הוֹשִׁיעָה מכוונת להצלת העם מידי אויביהם, ואילו וּבָרֵךְ היא תפילה לברכה במעשה ידיהם [רד"ק] ולתוספת שפע [אבן עזרא]. גישה ייחודית מציעה חלוקה מעמדית בפסוק: עַמֶּךָ מתייחס להמון העם הרגיל, שאינם בהכרח צדיקים וזקוקים לישועה מצרותיהם, בעוד שנַחֲלָתֶךָ מכוון ליחידי הסגולה הנבחרים שבעם [אלשיך].
המילה וּרְעֵם משמשת כדימוי של רועה המנהיג ושומר על עדרו במרעה טוב [רש"י, רד"ק, מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ]. בהמשך ישיר לדימוי זה, הפרשנים נחלקו בביאור המילה וְנַשְּׂאֵם. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהכוונה לרוממות – בקשה שה' יגביה את ישראל וינשא אותם מעל שאר העמים [רד"ק, מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ]. לעומת זאת, יש הממשיכים את הדימוי של רועה הצאן, ומסבירים כי הבקשה היא שה' ישים את העם במקום גבוה ומוגן, שבו חיות רעות לא יוכלו להגיע אליהם ולהזיק להם [אבן עזרא]. דעה נוספת מפרשת את המילה מלשון נשיאה ותמיכה, כלומר בקשה שה' יספק לעם את כל צורכיו [רבי משה המובא באבן עזרא].
הפסוק נחתם במילים עַד הָעוֹלָם, שמשמעותן לנצח, עד סוף כל הדורות [רד"ק, מאירי, ביאור שטיינזלץ]. תפילה זו מבטאת את דאגתו העמוקה של דוד לעמו, שכן הוא מבקש שהשגחת ה' עליהם תימשך כל ימי עולם – לא רק במהלך חייו שלו, אלא גם לאחר מותו [רד"ק].