עיוורון רוחני וחוסר התבוננות מובילים את האדם לאובדן דרך ולבסוף למפלתו המוחלטת. הרשעים שוקעים בהבלי העולם ומתעלמים מהשגחתו של ה', חוסר הבנה שמהווה את השורש למעשיהם הרעים.
הכתוב פותח בתיאור כישלונם של הרשעים: כִּי לֹא יָבִינוּ אֶל פְּעֻלֹּת ה' וְאֶל מַעֲשֵׂה יָדָיו. הפרשנים חלוקים לגבי מהותה של חוסר הבנה זו. גישה אחת מסבירה כי הרשעים מתעלמים מהנהגת ה' המבוססת על שכר ועונש, ומייחסים את קורות העולם למקרה עיוור [מאירי]. אילו היו משכילים להבין את דרכי ה', היו נמנעים מעשיית רע מתוך ידיעה שיבואו על עונשם [אבן עזרא, מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ]. גישה שונה ורחבה יותר רואה בכך חוסר התבוננות בחכמת הטבע ובבריאה; הרשעים אינם חוקרים את השמים והארץ כדי להכיר דרכם את ה' כסיבה הראשונה לכל הקיים [רד"ק]. מנגד, יש המפרשים זאת על רקע השלווה שבה זוכים לעיתים עושי הרעה. הרשעים טועים בהבנת המציאות ואינם קולטים שההצלחה והשפע שה' מעניק להם בעולם הזה אינם אלא אמצעי להשמדתם הנצחית בעולם הבא [אלשיך].
בעקבות אטימות זו, מגיע עונשם: יֶהֶרְסֵם וְלֹא יִבְנֵם. קיימת מחלוקת האם חלק זה של הכתוב הוא קביעת עובדה ונבואה לעתיד, ולפיה הרשעים יפלו, לא יקומו עוד לעולם ולא יחזרו למעמדם הקודם [אבן עזרא, מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ], או שמא מדובר בתפילה ובבקשה מאת ה' שיהרוס אותם הריסה עולמית ומוחלטת [רד"ק, אבן עזרא, מאירי].
עונש זה פועל על פי עקרון של מידה כנגד מידה: מכיוון שהרשעים לא שמו לב לפעולותיו של ה', ה' יהרוס את פעולותיהם ומעשה ידיהם שלהם [רד"ק, אבן עזרא]. עם זאת, יש מי שמוצא כאן רובד עמוק של תפילה לתיקון. לפי פירוש זה, הבקשה היא שה' יעניש את הרשעים מיד בעולם הזה כדי שיסבלו ויחזרו בתשובה, וכך יוכלו להיבנות מחדש, במקום שיזכו להצלחה מדומה שתוביל לכך שה' יהרוס אותם במותם ללא תשובה, ולא יבנה אותם לעולם הבא [אלשיך].