דוד המלך נושא תפילה להינצל מהשפעתם, מגורלם וממרמתם של אנשי הרשע. הבקשה אַל תִּמְשְׁכֵנִי מתפרשת על ידי המפרשים בכמה רבדים. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא בקשה להרחקה חברתית ורוחנית: אל תסבב נסיבות שיגרמו לי להתערבב עמהם, להיות מקורב אליהם או להתרגל למעשיהם [רש"י, אבן עזרא, ביאור שטיינזלץ, מאירי]. פירוש אחר רואה בכך תפילה להצלה ממלכודת, שלא יימשך וייפול ברשתם של הרשעים [מלבי"ם], או שלא יגיע למצב שבו יצטרך להחניף להם [חומת אנך]. לעומת זאת, יש המפרשים את המשיכה כשותפות בגורל ובעונש, כלומר בקשה שלא לקבל את גמולם הרע ושלא למות את מיתתם של הרשעים [רד"ק, מצודת דוד].
לצד זאת, הבקשה נובעת מחשש פנימי של המתפלל. אם ה' לא ישמע לתפילתו בזמן שהרשעים זוכים להצלחה וחיים בשלווה, הדבר עלול לעורר בו הרהורים וספקות שיובילו אותו להמשך אחריהם מתוך ייאוש [אלשיך].
הפסוק מציג סוגים שונים של חוטאים: הרְשָׁעִים שהם חוטאים כלפי שמים, ופֹּעֲלֵי אָוֶן שהם רעים כלפי בני אדם [אלשיך]. אולם, עיקר הסכנה טמונה בקבוצה השלישית, אלו שהם דֹּבְרֵי שָׁלוֹם עִם רֵעֵיהֶם וְרָעָה בִּלְבָבָם. הפרשנים מסכימים כי מדובר באנשים צבועים המרמים את העולם; כלפי חוץ הם מפגינים ידידות ושלום, אך בתוכם הם חושבים ומתכננים רעות [רד"ק, מצודת דוד, מאירי]. סכנתם של אנשים אלו גדולה וחמורה בהרבה מסכנתם של אויבים גלויים, שכן אי אפשר לדעת כיצד להיזהר מפניהם ובקלות ניתן ליפול ברשתם [מלבי"ם, ביאור שטיינזלץ]. מבחינה פנימית ורוחנית, הרוע אצל אנשים אלו השתלט על פנימיותם עד כדי כך שהקדושה הסתלקה מהם, יצרם הטוב הפך לרע, והרוע התבסס לחלוטין בלבבם פנימה [חומת אנך].