דברי הודאה עמוקים בוקעים מלב המשורר, המברך את ה' על שקיבל את תפילותיו. אף שהמילים מנוסחות בלשון עבר, כאילו הישועה כבר התרחשה, הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהדברים נאמרו בדרך נבואה, מתוך ידיעה ברורה שהתפילה אכן תישמע בעתיד. גישה נוספת מסבירה כי ההודאה נובעת מתוך ביטחונו העצום של דוד בה'; אמונתו כה חזקה, עד שהוא מודה לאל כאילו כבר נענה בפועל, מבלי שהזדקק כלל להילחם באויביו בכוח הזרוע [מאירי, מלבי"ם].
ההודאה על כך שה' שָׁמַע את התפילה מתייחסת לבקשות ספציפיות. יש המקשרים זאת לאחרית ימיו של דוד, כאשר ניצל מסכנת חיים מידי ישבי בנב, אירוע שבעקבותיו נשבעו אנשיו שלא יצא עמם עוד לקרב [רד"ק]. אחרים מפרשים כי התפילה שנשמעה הייתה בקשתו של דוד שלא להיאסף ולהיענש יחד עם הרשעים בעת שיקבלו את גמולם הרע [מצודת דוד].
באשר למילים ק֣וֹל תַּחֲנוּנָֽי, מוסבר כי ה' חפץ בתפילתם של צדיקים. גם במקרים שבהם ה' כבר החליט למלא את בקשת האדם עוד בטרם קרא אליו, הוא עדיין מקשיב באהבה לעצם הקריאה והדיבור. על כך דוד מברך ומודה, לא רק על עצם ההיענות לבקשה, אלא על כך שה' האזין בפועל לקול תחינתו [אלשיך].