מלך נמלט על נפשו מפני בנו שקם עליו להורגו, מצוי בשעת מצוקה גדולה, ובכל זאת בוחר לפתוח את תחינתו במונח המבטא שירה. סתירה לכאורה זו עומדת במוקד הדיון הפרשני על הפסוק, המציג אירוע היסטורי טרגי שמוגדר כזמר.
המילה מזמור נגזרת מלשון זמר, ומשמעותה תפילה הנאמרת בניגון ובזמרה, והמילה לְדָוִד מציינת כי דוד הוא שיסד וחיבר אותה [מצודת ציון, מצודת דוד].
הפרשנים מעלים את השאלה המרכזית: כיצד ניתן לשיר ולזמר בעת צרה ובריחה? לשאלה זו מוצגות שתי גישות עיקריות.
הגישה הראשונה, גישת הפשט, מסבירה כי המזמור לא חובר או הושר בעיצומה של הסכנה. תפילות מסוג זה נכתבו על ידי דוד רק לאחר שניצל מצרותיו, מתוך שבח והודיה לה', ונקבעו לשירה בבית המקדש על ידי הלויים [רד"ק, מאירי]. דעה משלימה גורסת כי דוד אכן אמר את התפילה בניגון בעת הבריחה עצמה, משום שצפה ברוח הקודש ובנבואה כי עתיד הוא לנצח ולשוב למלכותו [מצודת דוד, אבן עזרא].
הגישה השנייה, המבוססת על מדרשי חז"ל, מציעה כי דוד מצא סיבות לשמחה ולנחמה גם בתוך משבר הבריחה עצמו. כאשר התבשר דוד על ידי הנביא שתקום עליו רעה מתוך ביתו, הוא היה שרוי בחרדה שמא המורד יהיה עבד אכזר או ממזר שלא ירחם עליו. ברגע שהתברר לו כי המורד הוא אַבְשָׁלוֹם בְּנוֹ, הוא שמח והתנחם מתוך תקווה שבן טבעו לרחם על אביו [רש"י, רד"ק, מאירי]. בנוסף, דוד התנחם בכך שהגלות מכפרת על עוונותיו, בדומה לגלותם של יעקב ומשה שניצלו והצליחו בדרכם [רד"ק, מאירי], והוא שמח על כך שהוא פורע את חובו הרוחני ומרצה את עונשו [אלשיך]. סיבה נוספת לשירתו הייתה השמחה על כך שרבים מאנשיו, ובהם הסנהדרין ומשרתיו הנאמנים, לא נטשו אותו אלא יצאו לקראתו וכלכלו אותו בבריחתו [רש"י, מאירי].
מבחינת סדר המזמורים, הפרשנים מציינים כי אין לחפש בהכרח רצף כרונולוגי בספר תהילים, ולכן אין לתמוה על כך שמזמורים המוקדמים היסטורית מופיעים מאוחר יותר בספר [אבן עזרא]. עם זאת, ישנה משמעות עמוקה לסמיכות של פרשת אבשלום למזמור הקודם העוסק במלחמת גוג ומגוג. סמיכות זו באה ללמד שתרבות רעה של בן המורד באביו בתוך הבית קשה וכואבת אפילו יותר ממלחמה עולמית של אומות המורדות בה', והיא מוכיחה שכשם שיש עבד המורד ברבו, כך קיימת מציאות של בן המורד באביו [תורה תמימה, רד"ק]. כמו כן, הסמיכות מדגישה רצף של מרידות שדוד נאלץ להתמודד עמן, החל ממרד הפלשתים ועד למרד של בנו [רד"ק].
המצוקה של דוד בְּבָרְחוֹ (מילה שבה האות בי"ת הראשונה מנוקדת בקמץ [מנחת שי]) נבעה מכך שאויביו לא היו מקשה אחת. הם התחלקו לשתי קבוצות: אלו שפשוט רצו בהמלכת אבשלום תחתיו, ואלו ששנאו את דוד ורדפו אותו מתוך אמונה שהוא איש דמים וחוטא שאינו ראוי לישועה [מלבי"ם]. מצוקה פיזית זו בארץ נבעה למעשה ממקטרגים רוחניים שקמו עליו בשמים והתבטאו באויבים בשר ודם [חומת אנך].