קריאה אחרונה מופנית אל אומות העולם ואל המורדים לשוב מדרכם, להכיר במלכות ה' ובמשיחו, ולהימנע מחרון אף אלוהי. האזהרה טומנת בחובה גם הבטחה גדולה לאלו שבוחרים לבטוח בה' בעת צרה, בין אם מדובר בתקופתו של דוד המלך ובין אם באחרית הימים במלחמת גוג ומגוג [רד"ק, מאירי].
הציווי הפותח את הפסוק, נַשְּׁקוּ־בַר, זכה למגוון רחב של פירושים. הגישה המרכזית מפרשת את המילה נַשְּׁקוּ כנשיקה, שהיא סמל מובהק לכניעה וקבלת מרות של מלך, ואת המילה בַר במשמעות של בן. לפי קו מחשבה זה, הקריאה היא להיכנע בפני המלך או מלך המשיח שה' קרא לו על דרך משל "בן" [רד"ק, אבן עזרא, ביאור שטיינזלץ]. מפרשים אלו מדגישים כי תואר הבן אינו ביולוגי חלילה, אלא משל לאדם העושה את רצון ה' בשלמות, כבן המציית לאביו [רד"ק]. גישה קרובה מסבירה את המילה בַר כמנהיג הנבחר והמבורר, ואת המילה נַשְּׁקוּ כלשון חיבור והתקשרות אל אותו מנהיג [מלבי"ם].
לעומת זאת, קבוצת פרשנים אחרת מפרשת את המילה נַשְּׁקוּ מלשון תשוקה וחמדה, ואת המילה בַר כמסמלת טוהר וניקיון. לפיכך, הציווי הוא לחמוד ולקבל את מלכות ה' בלב טהור ונקי, ללא רמייה [רש"י, מצודת ציון, מצודת דוד].
גישה שלישית וייחודית קוראת את המילה נַשְּׁקוּ מלשון כלי נשק. לפי פירוש זה, על האדם לחמש ולעטוף את עצמו בנשק רוחני של טוהר לב, אמונה וסבלנות, כדי להתמודד עם קשיי הגלות ועם המלכויות השולטות מבלי להרהר אחר ה' [רש"י, אבן עזרא, אלשיך, מאירי]. בנוסף לכל אלו, חכמי התלמוד דרשו את המילה בַר ככינוי לתורה, והבינו את הפסוק כאזהרה חמורה למי שמונע לימוד הלכה מתלמידיו [תורה תמימה].
אם האזהרה לא תישמע, התוצאה תהיה קשה: פֶּן־יֶאֱנַף, כלומר שמא יחרה אפו של ה' ויכעס עליכם [הפרשנים מסכימים כי]. כתוצאה מכך וְתֹאבְדוּ דֶרֶךְ. ביטוי זה מתפרש בשני אופנים עיקריים: או שתאבדו את הדרך הישרה ותתעו מבלי לדעת לאן לפנות וכיצד לשוב בתשובה [אלשיך, מצודת דוד, מאירי, מלבי"ם], או שהדרך עצמה תאבד ותשמיד את ההולכים בה, כך שלא תהיה להם תקומה כלל [רש"י, רד"ק, אבן עזרא, ביאור שטיינזלץ].
הפסוק ממשיך ומתרה כִּי־יִבְעַר כִּמְעַט אַפּוֹ. חרון האף האלוהי נמשל לאש מכלה [אבן עזרא], והוא עלול להתלקח פתאום, אפילו ברגע קטן אחד של כעס [רש"י, ביאור שטיינזלץ]. לחלופין, הפירוש הוא שאם תמשיכו ברשעתכם אפילו עוד מעט קט, מיד יבער בכם הכעס [רד"ק, מאירי].
מול ההרס הצפוי למורדים, הפסוק נחתם בהבטחה מנחמת: אַשְׁרֵי כָּל־חוֹסֵי בוֹ. דווקא ברגעים שבהם תבוא צרה פתאומית ויבער הכעס, תהיה ניכרת לעין כל ישועתם ואושרם של אלו שהשכילו להכיר בכוחו של ה' ולחסות בו [רש"י, אלשיך, מצודת דוד]. גם אם הגאולה מתעכבת והזמן מתארך, המייחלים והבוטחים יזכו לבסוף לאושר המובטח [מאירי].